אסיפת הורים
לאה שבת: מתחרטת שאין לי עוד ילדים
42:53
אני בת לאבא שיצא מהארון לפני 40 שנה, וזה שינה את חיי. בכל שנה בחודש הגאווה אני מתלבטת אם לשתף בחוויית הגאווה שלי. לפעמים אני שואלת את מי זה יעניין בכלל, לשמוע משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים, ובכל שנה מחדש אני רוצה לשתף בזה, בכל מקום, מול כל אחד שיסכים לשמוע, כי העבודה בקבלת האחר רחוקה מסיום. וגם כי ואני חלק ממנה, מהקהילה הלהט"בית בישראל. בין אם רציתי להשתייך אליה ובין אם לא, אני חלק ממנה לעד.
ככה זה כשאבא שלך יוצא מהארון כשאת בת 12, כשאת גרה בשכונה קטנה וצפופה שבה כולם מכירים את כולם. כשבשנייה אחת המשפחה שלך הופכת לשיחת היום, וכל מורה בבית הספר יודעת בדיוק את גודל הבלגן שמתחולל בביתך.
חיי השתנו בבום. אימא ואבא נפרדו כי אבא אוהב בצורה אחרת. מי ידע לפני 40 שנה מה אלה בכלל הומואים, לסביות ולהט"ב? אפילו שם לא יכולתי לתת לברדק של החיים שלי. הדבר היחיד שידעתי הוא שמה שהיה הפך לנחלת העבר, ושמתחיל פרק חדש בחיי.
קראו עוד:
אני זוכרת איך חשבתי לעצמי שאם הוא הומו, אז אולי גם אני? ומה זה אומר בכלל? זה טוב? זה רע? הרבה שאלות לנערה מתבגרת ומעט מדי תשובות. לפני 40 שנה, הסטיגמות על הקהילה הגאה היו נוראיות, משפילות ומבזות. לא יכולתי להרגיש חלק מהקהילה הזו כי החוויה שלי הייתה רחוקה מהמסרים ששמעתי בחוץ.
היה שם הכול מהכול. מצד אחד בית סטנדרט - אבא, בן זוג של אבא, לימודים, בית ספר ומריבות על שיעורי בית, סיגריות, שעות חזרה מבילויים ו"תסדרי כבר את החדר". ומצד שני, הכול חוץ מ"סטנדרטי" - מגוון מטורף של אורחים בסלון, ישיבות קולניות של חברי האגודה לזכויות הפרט בגינה, תכנון מצעדי הגאווה הראשונים בתל אביב, המון עשייה חברתית, פעילות פוליטית ומה לא.
"חשבתי לעצמי שאם הוא הומו, אז אולי גם אני? ומה זה אומר בכלל? זה טוב? זה רע? הרבה שאלות לנערה מתבגרת ומעט מדי תשובות. לפני 40 שנה, הסטיגמות על הקהילה הגאה היו נוראיות"
והייתה שם גם את מערכת היחסים שלי עם אימא, שגם אותה נדרשנו להגדיר מחדש. גם לאימי היקרה, המסייעת לניצולים בקרן לרווחת נפגעי השואה, היו שנים לא פשוטות בכלל. והיה את אחי הקטן שחטף לא מעט כי אבא שלו הומו. עברנו שנים סוערות וקשות, שנים של כאב ואובדן. ואחר כך באו גם שנים טובות - של חמלה, קבלה הדדית והגדרה מחודשת של המשפחה הגרעינית שלנו. לאט-לאט משהו בדינמיקה המשפחתית נרפא והשתפר והפך אותנו למה שאנחנו היום - משפחה אחרת, מורכבת, אבל חזקה ויציבה. משפחה שבה אנחנו ערבים זה לזה, תמיד.
לכל אחד יש ארון לצאת ממנו
התבגרתי להיות מורדת תל אביבית טיפוסית, כזו שהולכת לפינגווין ומגלחת חצי ראש. המזל שלי היה שבתור נערה שגדלה בבית להט"בי, אף אחד לא התרגש משטויות של גיל טיפשעשרה, וזה עזר לי להפוך לאדם החזק שאני היום. אני מאמינה שלכל אחד יש ארון שהוא צריך לצאת ממנו. עבורי הארון היה לספר לבחורים שיצאתי איתם על הנטייה המינית של אבי, זו הייתה קריעת ים סוף של ממש. בכל פעם שבחרתי לשתף, לקחתי את הסיכון שיגידו לי, "אני לא יכול שסבא של הילדים שלי יהיה הומו". משפט אמיתי שנאמר לי כשהייתי בת 20. אהבתי את הבחור ההוא עד כלות והייתי בטוחה שאף אחד לא ירצה להיות איתי כי יש לי אבא הומו.
"לכל אחד יש ארון שהוא צריך לצאת ממנו. עבורי הארון היה לספר לבחורים שיצאתי איתם על הנטייה המינית של אבי, זו הייתה קריעת ים סוף של ממש. בכל פעם שבחרתי לשתף, לקחתי את הסיכון שיגידו לי, 'אני לא יכול שסבא של הילדים שלי יהיה הומו'
היום אני בת 51, ואני כבר מזמן יודעת שהמיניות של אבי לא מגדירה אותי ואת היחסים שלי איתו. אני מבינה היום שקבלת האחר הוא ערך הכרחי אצלי כשאני מכניסה אנשים חדשים לחיי. מי שלא מקבל את אורח החיים של אבי - ממילא אינו חבר ראוי. הגאווה הכי גדולה שלי היא העובדה ששני ילדיי גדלים לתוך מציאות שבה סבא הומו. בלי להתרגש, בלי דרמות, בלי להסתתר, בלי לחשוש ממה יגידו להם. בכל גיל ובכל שלב בהתבגרות שלהם הם באו עם שאלות אחרות על המיניות של סבא, ואני מקפידה לענות רק על מה ששואלים אותי. לא להעמיס את הניסיון וההיסטוריה שלי, הם זה הם, והם לא אני. ומציאות חייהם שונה מזו שבה אני גדלתי.
ועד שנהיה חברה שמכילה ומחבקת כל אחד ואחת, לא משנה איך ועם מי בחרנו לחיות, אני אמשיך לשתף עד שאחרון הנערים והנערות שרוצים לצאת מהארון ירגישו בטוחים ומוגנים לעשות זאת. אמשיך להפגין בגאון במצעד הגאווה, כי השיח הקיצוני וחוסר הסובלנות מוציאים אותי לרחובות. חוסר סובלנות כלפי זה שמצביע אחרת ממני, כלפי זה שמתלבש אחרת ממני, כלפי זה שאוהב אחרת ממני. ואני קוראת לכולם להצטרף אליי - לאהבה ולקבלת האחר יש את הכוח לרפא אותנו כחברה.
שיר סופר היא מאמנת לכלכלת משפחה, עובדת סוציאלית ובתו של אבי סופר - זוכה התואר "יקיר העיר תל אביב-יפו" לשנת 2023
