אסיפת הורים
"הפגיעה השקטה בנפשו של הילד": האם אתם הורים נרקיסיסטים? #42
42:47
השנה נפרדתי משבט רכ"ס בתנועת הצופים בכפר סבא, שבראשו עמדתי כדרג מתנדב במשך ארבע שנים, יחד עם שותפה מדהימה. זאת, לא לפני שסיימנו את תשעת ימי מחנה הקיץ, או כפי שהוא מכונה 'המח"צ' - אירוע השיא בשבט. ואי-אפשר לדבר על המחנה בלי לדבר על ההורים המלווים.
כן, כראשות שבט אנחנו אחראיות גם על ההורים. לפני כל "מפעל צופי" אנחנו שואלות מי רוצה להצטרף כהורה מלווה. לשמחתנו, יש רצון רב לבוא ולעזור ולסייע. לצערנו, אי אפשר לאשר את כל הבקשות. כמות גדולה מדי של הורים עלולה לפגוע בתפעול המחנה - הורים חסרי מעש יסתובבו בין החניכים, יתערבו, יפריעו לקבוצות ולמדריכים. ואפילו שהורים נעלבים כשאין להם מקום לצאת לליווי במחנה, אנחנו נאלצות לפעמים לסרב לבקשות.
איך אנחנו מחליטות על כך? אנחנו בונות תמהיל של הורים ותיקים וחדשים, משכבות גיל שונות ומגדודים שונים. יש גם הורים שחייבים לצאת כי לילד שהם יש קושי מסוים וחשוב שהם יהיו באזור. השנה יצאו 82 (!) הורים מהשבט שלנו שנפרסו בכל ימי המחנה. אבל גם אחרי שתדרכנו את ההורים מה התפקיד שלהם בדיוק, וכמה חשוב לשחרר את הילד לענייניו עם הקבוצה, זה לא תמיד עזר.
למשל, אחת המדריכות ניגשה אליי וביקשה עזרה עם אימא שליוותה את הקבוצה. לדבריה, האם הסתובבה הרבה בשטח הגדודי, עזרה לבת שלה, ארגנה לה את שק השינה ואת התרמיל, ולמעשה, הקשתה מאוד על המדריכה. לקחתי את אותה אימא הצידה לשיחה. תחילה היא נעלבה ואפילו הרימה את קולה, היא טענה שאני עוקבת רק אחריה, שהיא בסך הכול אמרה לביתה "לילה טוב", אבל בהמשך היא התרצתה והבינה. היא חזרה להיות יותר בשטח המטבח ולעזור בבישולים. בסוף המחנה היא אפילו התנצלה על התנהגותה.
קראו עוד:
ומה עושים כשצריך להרחיק חניך מהיער? אחד הדברים הכי קשים לראש שבט הוא להתקשר להורים ולבקש מהם לבוא לקחת את הילד שלהם. הסיבות לכך מגוונות: לפעמים החניך לא מרגיש טוב, ואז זו שיחה קלה יחסית, אבל לפעמים הוא מתנהג בצורה לא נאותה. גם אחרי שיחות הבהרה ודרישה לעמוד בסטנדרטים, יש אירועי משמעת שבגינם אין ברירה אלא להרחיק את הילדים מהמחנה.
וזה אף פעם לא קל. לא קל לספר לאימא שהבן שלה משתולל, בורח ומרביץ. לא קל לספר לאבא שהבת שלו עברה על הנהלים שמתירים עישון לבד בפינת עישון ייעודית, והלכה לעשן עם חברים משבט אחר. ההורה מקבל מאיתנו את ההסבר הכי מפורט שאפשר במסגרת המגבלה של מחנה עמוס אירועים. לפעמים הוא מבין, אבל לפעמים לא.
עם אחד האבות היה לי ויכוח קשה. הוא ביקש לתת לבן שלו הזדמנות נוספת, אבל לא הייתה לנו ברירה אלא להרחיקו מיידית. ואז קיבלתי מרעייתו את ההודעה הבאה: "ההתנהלות שלך לא יעילה, לא אנושית, לא חכמה ולא אינטליגנטית". היא גם ביקשה (וקיבלה) את הטלפון של מי שמעליי כדי להתלונן. ואני מבינה את התסכול, ואני משתדלת להכיל ככל הניתן. אבל לא תמיד אפשר להאריך בשיחה ולהסביר כל אירוע שקרה עד שהתקבלה ההחלטה על ההרחקה. בטח לא בזמן מחנה עמוס כל כך, עם מאות חניכים ואירועים.
ומה עם המדריכים והראשג"דים? גם להם לא תמיד קל במחנה. מפעל השיא של השנה מתוכנן לפרטי פרטים. הלו"ז נקבע מראש - יש זמן לפעילות, למשחקים, לארוחות ולמקלחות. יש גם זמן להשתעמם. רוב הזמן כיף לכולם, גם לחניכים וגם למדריכים. אבל כשיש קשיים, הם מגיעים להתייעץ. במחנה האחרון קראו לי לסייע עם חניכה שהייתה מתוחה מאוד מהמקלחות, עם חניכה שלא רצתה לעשות כלום כל הזמן ובסוף ניסתה גם לברוח. נקראתי לעזור גם עם חניך שמתמודד עם אלרגיה מסכנת חיים לחלב, כי לדברי הוריו המדריך שלו לא קיבל מענה מספק מההורים המבשלים במטבח והוא חשש לו. המקרים רבים ומגוונים.
אחרי הכול, גם המדריכים הם ילדים - נערים ונערות שאמנם הדריכו לאורך כל השנה ומכירים את החניכים שלהם היטב, אבל צעירים בעצמם. ובואו לא נשכח שבזמן המחנה העייפות הרבה והיציאה מאזור הנוחות מקשות מאוד על התפקוד של כולם.
אז כראש שבט את משמשת אוזן קשבת, מניחה יד מחבקת, מראה עיניים טובות, מקשיבה, מכילה. מנסה לעזור. ואז מגיעות גם תגובות מחממות לב - מדריכים שבאים להגיד תודה על כל העזרה. והורים שכותבים: "תודה שהיית עוגן של ביטחון ורוגע, תודה על עשייה אינסופית מהלב".
וכשהמחנה מסתיים, אחרי תשעה ימים של ניתוק מהעולם שבחוץ, וכשכולם חוזרים הביתה בשלום (חוץ מחניכה ששברה את היד כשנפלה ממתקן גבוה), אני יודעת שהקסם קרה שוב.
באדן פאוול, שהיה מייסד תנועת הצופים העולמית, אמר: "להיות צופה זה לא מדע מסובך או קשה להבנה, אלא משחק מהנה". אמנם בימי המחנה הרגשתי לעיתים שמדובר במשחק קשוח במיוחד, אבל ללא ספק נהניתי. וגם הילדים נהנו.
תמר טל-אמציה היא ראש שבט צופים, עוסקת בשילוב חניכים עם צרכים מיוחדים בתנועה, וכן בפישוט לשוני
