אחד השינויים המשמעותיים והמאתגרים שילדים עוברים הוא המעבר לחטיבות הביניים, ובהמשך לתיכונים. הלימודים, החברים, גיל ההתבגרות וההורים, כל אלה ועוד הרבה יותר מתלכדים יחד, ולא אחת גם מתנגשים זה בזה. מדוע זה קורה? ואיך לעזור לילדים ולעצמנו?
קראו עוד:
"המעבר לחטיבות הביניים ולתיכונים כרוך באתגרים רבים - בני ובנות הנוער בעצם מנווטים בין חווית. אותה החוויה נתפסת בין כל חמשת החושים ובכל הרבדים, במישור הקוגניטיבי, הרגשי והגופני", מסבירה ריקי יעקבס מרקביץ' פסיכולוגית קלינית ב"הדספייס".
כלומר?
"המתבגרים מתמודדים עם שינויים בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה, פנים-חוץ. כלפי פנים, מדובר על החוויה העצמית של המתבגר את עצמו, כלפי חוץ - זו ההתייחסות לפידבק שהילד מקבל מהסביבה ולהתחככות עם המציאות. כך או כך, המתבגרים עסוקים בשינויים הפיזיולוגים שהם עוברים, כמו שיער שצומח וקול שמתחלף, ומושפעים מהם. לגבי השינויים הקוגניטיביים, מדובר באחד מאזורי המוח שמשתנה באופן המשמעותי ביותר בזמן גיל ההתבגרות, והוא נקרא קליפת המוח הקדם-חזיתית.
"האזור הזה אחראי בין היתר על קבלת החלטות, תכנון, מניעת התנהגות לא נאותה, איפוק ועוד. הוא גם 'משתתף' באינטראקציה חברתית, בהבנה של אנשים אחרים ובמודעות עצמית. שינויים ברמה הרגשית טמונים בעיקר בשתי תמות מרכזיות, שהן נפרדות ובניית זהות", היא מסבירה.
איפה בא לידי ביטוי השינוי במעבר למסגרת חדשה?
"ההתחככות עם המציאות במעבר לחטיבה ולתיכון מביאה למפגש עם בית ספר אחר, עם מבנה פיזי חדש שבו הם יכולים להרגיש קטנים - ולו בשל גודל המבנה או כמות הכיתות. יש ילדים שחוששים שהם לא ימצאו את הכיתה או את המזכירות. בבית ספר יסודי יש המון תמיכה, זו מעין מעטפת, חממה שעוטפת. בחטיבה ובתיכון ההסתגלות היא אחרת. תלמידים רבים שואלים את עצמם איך יידעו למי לפנות ומהם הכללים של המסגרת החדשה".
ברמה הרגשית-פסיכולוגית, מהילדים שלנו דורשים הרבה יותר בחטיבה העליונה: כמות המבחנים גדלה, כך גם היקף המשימות, וזאת בעוד שרמת הקושי שעולה. לצד כל זה, הם מסתגלים לתרבות חדשה, מכירים חברים חדשים, זה מעין כור היתוך חדש של חבורות ילדים שמגיעים ממקומות שונים בעיר. קבוצת השווים משתנה, ויחד איתה גם התפקיד שלהם בחברה משתנה. האם הילד שלנו מוביל? האם הילדה שלנו נשארה המצחיקה? החכמה? מה תפקידי בכוח?
"ככל שעולים בגיל ומתקדמים עם הכיתות, כך עולה מורכבות ההתמודדות משום שהעומס פשוט גדל - עומס במטלות אקדמיות וברמת קושי, עומס בהתמודדויות החברתיות המאתגרות, עומס עם החלקים הרגשיים-הורמונליים, עם דחפים מיניים ועוד", היא אומרת.
מה עוד דורש מהם המעבר?
"הם מרגישים שמוטלת עליהם חובת ההוכחה, יש מהם הרבה יותר ציפיות. הסביבה מרגישה שהם מסוגלים להרבה יותר - והמתבגרים והמתבגרות מרגישים שכל דבר שיעשו כעת, ישפיע על העתיד, על התיק האישי, על הציונים שלהם. עולות בהם מחשבות על מה הם יעשו כשיהיו גדולים, כל מבחן הוא משמעותי יותר, יש קונפליקטים תמידיים - מה אני צריך? מה אני רוצה? מה מצפים ממני, ומה אני מצפה מעצמי? לכל העומס הרגשי והקוגניטיבי והשינויים, מתווספת ההתמודדות ההורמונלית. הם לומדים לדבר אחד עם השנייה, פתאום בנים ובנות מעסיקים זה את זה. העולם שלהם נמצא בנייד, ברשתות, מקום שבו גבול דק בין דמיון למציאות, מקום מפלט להתמודדות חברתית".
"הם מרגישים שמוטלת עליהם חובת ההוכחה, יש מהם הרבה יותר ציפיות. הסביבה מרגישה שהם מסוגלים ליותר, והם מרגישים שכל דבר שהם יעשו ישפיע על העתיד שלהם. הקונפליקטים תמידיים"
השינוי משפיע על ההורים?
"בוודאי. הם שואלים את עצמם רבות במה להתערב ועד כמה להתערב, ומה נכון לילדים שלהם".
לדבריה של יעקבס מרקביץ', היחסים בין ההורים לבין הילדים בגיל ההתבגרות עולים מדרגה, בייחוד בתקופת המעבר. "המאפיין הכי בולט הוא ההתנהגות של הילדים - כלפי חוץ ובמסגרות, או מול החברים שלהם, הם לעיתים מאופקים, לא תמיד מבטאים מספיק עוצמות ורגשות, הרבה פעמים לא מעיזים להגיד מה הם מרגישים משום שהם חוששים מהשלכות חברתיות. בבית, לעומת זאת, ההורה סופג וסופג, קצת כמו כרית אגרוף לפעמים. מצד אחד הם משחררים ומאפשרים למתבגרים לפרוק, ומצד שני חשוב להם לשמור על גבולות - וזה מתעתע.
"הורים משווים בינם לבין הילדים, איך היה להם עצמם בגיל הזה. לעיתים בדרך בלתי נמנעת, הם מכניסים את חוויות הילדות שלהם לשינוי שעוברים הילדים. הם מזפזפים בין איך היה להם בילדות, לבין ההבנה שהילד שלהם שונה. בנוסף, יש פערים - הילדים מחפשים לשמוע איך היה להורים, זה גיל שהם מחפשים מקורות הזדהות. אגב, זו הסיבה שהם מעריצים זמרים או משפיענים ושחקנים. הקונפליקט בא לידי ביטוי גם בפערים. בתקופה שבה אנחנו היינו ילדים, לא הייתה מדיה חברתית כפי שיש היום, זו מורכבות משמעותית מאוד שנכנסת למשוואה. היום יש יותר חוסר שליטה, כי העיניים שלהם בנייד, והעולם שלהם הוא שם, ולכן ההתמודדות היא שונה. המתבגרים מרגישים שההורים לא באמת מבינים".
נקודת המפתח להצלחה ולשינוי, לתפיסתה, היא תקשורת. כך למשל סביר להניח שהם יקשיבו לחבר או לחברה, ולא לנו, וגם אם נייעץ את אותה העצה: "הורים צריכים לזכור שזה בסדר. כדאי להיות סבלניים ולבחור להתנהל נכון, בתקשורת טובה ומיטיבה, ולזכור גם שכל ילד וילדה הם אינדיבידואל".
"נקודת המפתח להצלחה ולשינוי, היא תקשורת. סביר להניח שהם יקשיבו לחבר או לחברה ולא לנו, גם אם נייעץ את אותה העצה, אז היו סבלניים"
אילו עצות היית נותנת להורים כדי לתמוך בילדים במעבר?
"זכרו שאתם לא הילדים שלכם. הם יכולים מאד להזכיר לכם את עצמכם, ויתכן שיש דמיון, אבל אין זהות מוחלטת. הילד שלכם דומה לכם, אבל הוא לא זהה לכם. מה שאתם חוויתם, לא בהכרח הילדים שלכם יחוו. בנוסף, נסו לעשות זום אאוט - גם אם אתם מרגישים שאתם מכירים טוב את הילדים, זה לא כל הסיפור. אפשרו להם להביע עמדות, מחשבות ותפיסות, אפשרו להם לגלות מה הם חושבים על זה, וגם להשתנות, להכניס תפקידים חדשים לחיים. דברו איתם, האם הם חוששים? ממה הם מתרגשים? זכרו שיש ילדים שמרגישים את עוצמות השינוי רק סמוך למועד המעבר, אז חפשו את ההזדמנות הנכונה לשיח, התרכזו בלהיות שם. אל תתנו פתרונות, קודם תקשיבו, תבררו ותתעניינו. שאלו אותם מה הם חושבים על המצב - ייתכן שהפתרונות אצלם.
"זכרו שאתם לא הילדים שלכם. הם יכולים מאד להזכיר לכם את עצמכם, ויתכן שיש דמיון, אבל אין זהות. הילד שלכם דומה לכם, אבל הוא לא זהה לכם. מה שאתם חוויתם, לא בהכרח הילדים שלכם יחוו"
"בדקו אם יש דברים שמטרידים אותם, או עניינים לא פתורים שמציקים להם", היא מוסיפה, "שתפו אותם בחוויות מהניסיון שלכם, העיניים שלהם משתוקקות לעיתים לידע ולביטחון, הם צמאים ומחפשים עם ההורה נקודות ממשק או הזדהות, ומשם השיחה נפתחת. בסוף, ילדים צריכים נרמול, מישהו שיגיד להם שהתחושות והרגשות שלהם הם בסדר. מישהו שיתקף את המחשבות שלהם ויאמר להם שהכול בסדר ושיהיה טוב".
לסיכום, עצות למתבגרים? איך הם יכולים להכין את עצמם לשינוי?
"לילדים הייתי אומרת שכל מה שהם מרגישים הוא מאד נורמלי, אנושי והגיוני. אז זכרו שמה שאתה מרגישים או חושבים ברגע מסוים כנוראי, במרחק של שעה או של יום ייראה אחרת לגמרי. רגשות הם כמו גל בים - כמו שהם באים, כך הם כך מתנפצים בסוף. זכרו שהדבר היחיד שיציב בחיים הוא שינוי, ולכן תמיד אבל תמיד תהיה לכם הזדמנות להשתפר בדרך כזו או אחרת. באמת שהכול אפשרי. לא תמיד זה יהיה קל, ועם זאת זה תמיד אפשרי. אנחנו מבטיחים לכם שבסוף שהנה הבאה, כשתסתכלו על מה שעברתם, תקבלו סיפור מאד מעניין ומלא התרחשויות. היעזרו בנו ההורים כגב עבורכם, כמקור תמיכה וליווי, והתמקדו בדברים שחשובים לכם באמת. אנחנו מאמינים בכם וביכולות שלכם, ואתם אהובים מעצם היותכם".