בשיתוף תלמה
תלמה בוקר טוב – נועם כתב ושי בר ניצן
(צילום: ירון שרון)
בעוד מספר ימים יירד המסך על אולימפיאדת פריז ומיד אחר כך יחלו המשחקים הפראלימפיים, שם נשברים מדי ארבע שנים שיאים של גבורה ספורטיבית. זה המקום שבו הצופים חוזים באנשים עם מוגבלויות פיזיות עושים את הלא־ייאמן, משפשפים את עיניהם ותוהים: "איך הם מצליחים".
מי שתצפה במסך בשקיקה ותקווה שגם היא תגיע למשחקים האלה בעתיד היא השחיינית שי בר ניצן, בת 19 וחצי. "המוגבלות שלי היא קצת מורכבת, אין לה ממש שם", היא אומרת, "היה לי בגיל חודש זיהום של חיידק בדם. הוא אכל לי את המפרקים של רגל שמאל ושל הידיים. עד גיל 14 התמודדתי עם צליעה מאוד קשה ברגל שמאל, ובידיים חסר לי מפרק, מה שמגביל אותי תנועתית".
בריכת השחייה היא המקום שבו היא מרגישה הכי בנוח. "התחלתי לשחות בערך בגיל שלושה חודשים. אמא שלי מורה לשחייה, אז זרקו אותי להידרותרפיה בשלב מאוד מוקדם. תמיד אהבתי את המים, שם אני מרגישה פחות את המוגבלות שלי", היא אומרת.
במרכז השיקום והספורט של איל"ן חיפה מתאמנים מדי יום השחיינים הפראלימפיים של ישראל. יחד עם המשלחת לפריז מתאמנת שי ועימה גם נועם כתב, בן 17 וחצי, שחיין מוכשר עם המון פוטנציאל, שגם הוא עתיד לככב במשחקים הבאים בשנת 2028. "אני עם מוגבלות שנקראת CP / קוודריפלגיה, זה בשתי הרגליים ובשתי הידיים", הוא משתף, "הגעתי לשחייה בערך בגיל עשר. בהתחלה דווקא פחדתי מהמים, אבל לא עזבתי וזה הפך עם הזמן לעניין יותר ויותר מקצועי. דווקא בקורונה התחלנו להתאמן יותר. משלוש פעמים בשבוע עלינו לשבעה ימים. איכשהו זה נתן יותר תמריץ. כיום אני כבר מתאמן 12 פעמים בשבוע".
הפסילה הכואבת
שניהם חוו התמודדויות מורכבות, קשיים ותסכולים במהלך הדרך. נועם נזכר איך בתחרות בגרמניה בחודש יוני האחרון הוא נפסל בגלל הכובע שלו. "זה היה המשחה הראשון, ואחרי שעתיים גילינו שפסלו אותי. הם טענו שהכובע שלי לא היה מסודר. הפסילה הזאת הכתה בי חזק. למזלי הייתי בחדר עם שני שחיינים בכירים, עמי דדאון ורון וולפרט, והם עודדו אותי", הוא מספר.
אצל שי, תקופת הקורונה דווקא גרמה לה לשקול מחדש את הקריירה הספורטיבית שלה. "עד אז הייתי על אוטומט", היא משתפת, "פתאום התחילה הקורונה, הייתי הרבה בבית עם האחים וההורים שלי, ביליתי איתם זמן איכות, והתחלתי לחשוב על זה שהשחייה והתחרויות הן אמנם החלום שלי, אבל השאלה היא האם אני מוכנה להקריב למען זה את כל הזמן עם המשפחה שלי. היה לי מאוד קשה לחזור אחרי הקורונה. המוטיבציה די נעלמה. אבל באיזשהו שלב הבנתי שהשחייה לא תימשך לנצח, וזמן עם המשפחה יהיה לי גם אחר כך".
האימונים הקשים והנחישות הביאו את שניהם להישגים מרשימים. "אני אלוף הארץ כבר שבע שנים", מספר נועם, "השנה גם התחריתי בחו"ל לראשונה – במארס באיטליה, וביוני, למרות שזה נפל על שתי בגרויות, הייתי בגרמניה יחד עם שי". הוא גם השיג את הקריטריון לשני משחים במשחקים הפראלימפיים בפריז, אך לבסוף הוחלט שלא יטוס לשם בשל גילו. "אני לא אשתתף השנה באולימפיאדה כי אני צריך עוד להשתפשף בתחרויות בעולם", הוא מסביר, "אבל כיף לדעת שאתה יכול ומסוגל. שני קריטריונים בגיל 17 זה הישג מאוד מרשים".
התחרות בגרמניה הייתה גם הראשונה של שי בחו"ל. "זו הייתה חוויה מאוד־מאוד מיוחדת", היא מספרת, "פעם ראשונה זה תמיד מרגש, חיכיתי לזה הרבה. וגם אני אלופת ישראל במספר משחים, ביניהם 100 גב ו־50 גב, שזה הסגנון החזק שלי".
המעבר מעיסוק בספורט כתחביב להפיכתו למקצוע לא מובן מאליו, בעיקר בספורט הפראלימפי. "לא ידעתי שיש בכלל ספורט לאנשים עם מוגבלות עד גיל שבע", מספרת שי, "אז, בפעם הראשונה, ראיתי את אליפות העולם באתלטיקה הפראלימפית, ואמרתי בצחוק לאמא שלי שאם אני אהיה בזה, אני אנצח את כולם".
נועם מסכים ומציין כי "הבעיה היא שלא רואים מספיק את הספורט הפראלימפי. רק ב־2016 גיליתי שיש אולימפיאדה לאנשים עם מוגבלות. בכלל, הרבה אנשים לא מבינים בכלל את הספורט הפראלימפי, מתעסקים הרבה פחות במהות שלנו כספורטאים ויותר במי אנחנו כאנשים עם מוגבלות. וזה לא נכון. אנחנו ספורטאים לכל דבר ועניין ואנחנו משקיעים בדיוק את אותו דבר".
שי מוסיפה בחיוך: "אז יש לנו מוגבלות. אפשר לחשוב". אחר כך היא מרצינה ומסבירה כי "המשחקים הפראלימפיים הומצאו בשביל שיהיה שוויון וגם אנשים עם מוגבלות יוכלו לתת את המקסימום שלהם, להגיע להישגים ולהציג יכולות מרשימות. בכלל, ספורט פראלימפי יכול לתת לך הרבה אפשרויות, הוא תורם גם מבחינה פיזית וגם מנטלית".
סביבה תומכת
נועם ושי מציינים כי לא היו מצליחים בלי התמיכה הרבה שהם מקבלים מהמשפחה ומהמאמן שלהם. "ברור שאם אין לך משפחה מאחוריך זה מאוד קשה", אומר נועם, "המאמן שלי, יעקב בנינסון, עד היום צוחק על זה שכשהגעתי הוא אמר: 'תוך חודש הוא לא יהיה פה'. אבל אני עדיין פה, ואני חייב לו הרבה. מגיע לו הרבה יותר קרדיט ממה שהוא מקבל. לעבוד עם אנשים עם מוגבלות זה לא קל".
שי מוסיפה: "ההורים והאחים שלי הם אלה שתמיד נתנו לי את הגב ואת זריקת העידוד, אמרו 'את יכולה' ברגעים שהרגשתי שאני לא. אבל כמו שנועם אמר, ברור שהמאמן בסוף זה הגב הכי משמעותי והכי קריטי, זה שחייבים לו הכל ובלעדיו אתה לא מגיע לשום מקום. יעקב באמת ראה אותי. בזכותו הגעתי להישגים שלא האמנתי שאגיע אליהם".
נועם חולם לעמוד על הפודיום באולימפיאדה – אבל חלום לא פחות גדול הוא להגיע לצבא. "אני רוצה לשרת בצה"ל ולעשות מה שכולם עושים", הוא אומר, "אני גם מגיע ממשפחה של חיל האוויר. אצלנו אם אתה לא עושה צבא – אתה לא נכנס לבית".
גם שי חולמת לזכות במדליה במשחקים הפראלימפיים. "אני מאוד מקווה שהיכולת שלי תספיק בשביל זה", היא אומרת, "אבל העיקר שאתן הכל ולא אצא בתחושה של פספוס".
בשיתוף תלמה
