נכון, בגיל הנעורים המתקדם יש לנו לרוב כבר יכולות פיזיות של אדם בוגר, אנחנו לא חושבים, מקבלים החלטות או נוהגים תמיד כמו מבוגרים. למעשה, המיומנויות הללו מתפתחות במלואן בעשור השלישי לחיינו. השינויים הגופניים, הרגשיים והחברתיים, ועוד ועוד ממאפייני גיל ההתבגרות, מובילים את המתבגרים שלנו אל עבר שלל ניסויים והרפתקאות, והם לא אחת - מסוכנים. על המאפיינים, הנתונים, ומה ההורים יכולים לעשות בנידון.
קראו עוד:
הגדלת פוטנציאל הנזק
נכון גם שאנחנו לא תמיד שולטים באירועים שקורים לנו - אבל התנהגות סיכונית של בני נוער, זאת שנגרמת משלל סיבות שיורחבו כאן בהמשך, היא מרכיב מרכזי מאוד לתאונות שונות שבהן מעורבים בני ובנות הנוער, בבית ומחוצה להתנהגות בלתי זהירה של נערים ונערות היא ביטוי לאותה התנהגות סיכונית: התנהגות חברתית שנובעת מבחירה בסגנון חיים המגדיל את פוטנציאל הנזק הגופני והפסיכולוגי לפרט.
הביטויים של כך הם רבים: רכיבה על אופניים בלי קסדה, רחצה בחוף לא מוכרז, או אתגר פיזי אחר. לצד מיומנויות השיפוטיות השונות שעדיין לא התפתחו לגמרי, גיל הנעורים מתאפיין בפעילות יתר באזורים הלימביים, ובאופן שמגדיל את הצורך בריגושים ובתגמול.
ידוע גם שבני נוער ערניים מאוד למעמד שלהם בקבוצה, ומפגינים קונפורמיות ללחץ חברתי. עם זאת, המנגנונים הקוגניטיביים והרגשיים שלהם עדיין לא מפותחים במלואם. למעשה, האונה הפרה-פרונטאלית במוח, שיש לה תפקיד מרכזי בשיפוט וקבלת החלטות, מתפתחת במלואה רק במהלך העשור השלישי לחיים.
התנהגות סיכונית יכולה גם לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות שאינן קשורות במישרין לתאונות, כמו אלימות פיזית, התנהגות מינית לא זהירה, אובדנות והתנהגות בלתי-זהירה במרחב הווירטואלי, כלומר ברחבי הרשת. יש הנחות שלפיהן התנהגויות סיכון מסוגים שונים גם מתקשרות אחת לשנייה, ולעיתים קרובות באות לידי ביטוי אצל אותם מתבגרים.
"ידוע שבני נוער ערניים למעמד שלהם בקבוצה, ומפגינים קונפורמיות ללחץ חברתי. אבל, המנגנונים הקוגניטיביים והרגשיים שלהם עדיין לא מפותחים במלואם. למעשה, הם מתפתחים במלואם רק בעשור השלישי"
והנה, בסקר שערך לאחרונה ארגון בטרם לבטיחות ילדים בקרב הורים לילדים עד גיל 18, נשאלה השאלה מהו לדעתם הגיל שנחשב למסוכן ביותר לילדים בגלל פגיעה מתאונות כאלה ואחרות בבית ובחוץ. 51% מהמשיבים ציינו את גיל הלידה עד גיל ארבע, ואילו רק 4% מהנשאלים ציינו כי טווח הגילים המסוכן ביותר הוא 15-17: והם צדקו.
לפי נתוני הארגון, משנת 2008 ועד היום יותר מ-430 נערים ונערות בגילי 15-17 נהרגו בתאונות בבית, בדרכים ובפנאי. הסיכון למוות בגילים אלה גבוה פי 2.8 בהשוואה לגילי 10-14, פי 3.5 בהשוואה לגילי חמש עד תשע - ופי 1.3 בהשוואה לגילי לידה עד ארבע.
לגלות, לשחק, להסתכן
ידוע שהתנהגויות סיכון ופציעות בתאונות נפוצות יותר בקרב בני נוער להם רמות גבוהות של אימפולסיביות וחיפוש ריגושים, וכן המאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז. ויש גם את ההיבט החברתי והאישיותי. למה עוד זה קורה?
תהליכים פיזיולוגיים: נהוג לומר שבני נוער הם ילדים בגוף של מבוגרים. מצד אחד הם מתאפיינים ביכולות פיזיות המאפשרות להם לקחת סיכונים, אך מצד שני הקורטקס הפרה-פרונטאלי, האזור המוחי האחראי על רגולציה של דחפים ומצבים רגשיים, מתפתח באיטיות רבה יותר ומשלים את התפתחותו רק בגיל 25. גילים אלה מאופיינים גם בפעילות יתר באזורים הלימביים של המוח - כגון האמיגדלה וההיפותלמוס - אשר מגדילה את הצורך בריגושים. לכן, בני הנוער נוטים לרמה נמוכה של שליטה עצמית, רמות גבוהות של צורך בתגמול וחיפוש אחר ריגושים, מודעות נמוכה לסכנה וביטחון מופרז ביכולת לשלוט במצב.
קונפורמיות ללחץ חברתי שלילי: בני נוער שואבים את ערכם העצמי מתחושת השייכות לקבוצת בני הגיל והם רגישים מאוד למעמדם בקבוצה. לעיתים, על מנת לחוש שייכות, הם ישתתפו בפעילויות הכוללות התנהגויות סיכון. התנהגויות סיכון רבות מתרחשות בקבוצה, ומחקרים מוצאים קשר עקבי בין התנהגויות של חברים ומכרים - לבין התנהגותם של הנערים והנערות עצמם בהקשרים כמו התנהלות בכביש, צריכת אלכוהול, עישון והתנהגות אלימה.
גיל: כאמור, הסכנה לתאונה קטלנית עולה ככל שבני הנוער מתקרבים לגיל 18. עם הגיל, הם צוברים ביטחון עצמי, יכולותיהם הפיזיות מתפתחות, והם נהנים מעצמאות רבה יותר מצד הורים והמסגרות. בגילים מאוחרים הם גם נחשפים יותר לסמים ולאלכוהול, גורם המגדיל עוד יותר את הסיכון לתאונה קטלנית.
יחסים במשפחה: למרות חשיבות ההיבט החברתי, ומאפייני האישיות של כל אחד ואחת, להורים ולתא המשפחתי יש השפעה מכרעת על התנהגותם של בני הנוער. היכולת של ההורים להשפיע על ילדיהם אמנם פוחתת ככל שעולה הגיל, אך הם עדיין משמשים סוכנים רבי-השפעה, ובמצבים רבים בני הנוער מצפים להכוונה מצד הוריהם. הקשר בין תפקוד ההורים לבין התנהגויות סיכון של בני נוער הוכח במחקרים רבים, ונמצא קשר בין פיקוח והנחייה מצד ההורים לבין התנהגות בטוחה יותר של המתבגרים בהקשרים של נהיגה, מין מסוכן, צריכת סמים ועוד.
מה אנחנו ההורים יכולים לעשות?
הורים רבים לבני נוער חשים שיכולתם להשפיע על התנהגות ילדיהם מוגבלת מאוד, היות שהמתבגרים נמצאים לא מעט ואפילו הרבה מאוד מחוץ לבית, ומושפעים יותר מבני גילם. ההורים חוששים להתעמת עם הילדים, ולא אחת מעידים שהם חשים ש"אין עם מי לדבר". אבל, כדאי לנו מאוד שלא להתעלם מהתנהגויות מסוימות, ורק לחכות שהתקופה הזו תחלוף. דווקא בתקופת הנעורים הסוערת הזאת, זה אסור לנו.
נותנים גב
כאשר מתבגרים, וילדים בכלל, חשים שיש להם "גב" מהוריהם, הם מרגישים נוח יותר לדבר, להקשיב ולהתייעץ, וגם נוטים יותר לשתף פעולה עם הנחיות הבית. כן, תמיכה מצד ההורים מתועדת במחקרי אורך כגורם המשפיע על התנהגות סיכונית בגיל ההתבגרות, במגוון של הקשרים. נמצא גם קשר בין תמיכה משפחתית, לבין סיכון נמוך יותר לפציעה של ילדים ובני נוער בתאונות.
דוגמה מעניינת היא הקשר העקבי שנמצא בין התנהגות ההורים כנהגים - לבין התנהגות ילדיהם על הכביש. אז זכרו, מעבר להיבטים ספציפיים של שמירה על בטיחות, הורים הם גם מודל לקבלת החלטות בריאה ואחראית, כללית.
אנחנו משפיעים תמיד
מחקרים מעידים, וגם כאן באופן עקבי, על היכולת של ההורים לעצב את התנהגות ילדיהם, גם בגיל הנעורים. הורים הם מודל התנהגותי - מהרגע הראשון שבו הילד או הילדה נולדים, וגם כשהם מתבגרים ואפילו יותר גבוהים מהם. השטח מראה כי פיקוח קבוע מצד ההורים מקטין משמעותית את החשיפה של הילד לסכנות, ולא מדובר בפיקוח חונק ומגביל, אלא בכזה שמביע מעורבות, אכפתיות ודאגה. כדאי לנו ההורים להשקיע ביצירת אקלים של שיתוף ותמיכה, כזה שבו המתבגרים חשים בנוח לשתף אותנו בחוויות. הם צריכים לקבל את התחושה שהוריהם לוקחים בחשבון את הרגשות, הצרכים ועולם הערכים שלהם, ומתייחסים אליהם כלגיטימיים.
לדחות ולדאוג
הורים רבים שואפים להקנות לילדים שלהם מוטיבציה פנימית להימנע מסיפוקים מידיים, ולדאוג לצרכים שלהם בטווח הרחוק. אחד המפתחות לכך הוא השילוב של מעורבות אינטנסיבית מצד אחד, ורגישות לצרכים ולקול של הילד, מצד שני. המטרה צריכה להיות להשפיע על התנהגות המתבגר באמצעות שכנוע פנימי והקניית יכולות התמודדות - ולא באמצעות איומים בעונש.
מאידך, חשוב להיזהר שלא לגונן על המתבגר יתר על המידה, באופן שאינו תואם לרמת ההתפתחות של גילו ופוגע ביכולת שלו להתמודד עצמאית עם סכנות שהוא עלול לפגוש בדרך. מחקרים מוצאים שילדים להורים שמצליחים ליצור את סגנון ההורות המתואר כאן, מצליחים להתמודד טוב יותר עם לחץ חברתי ונמנעים מהתנהגויות שמסכנות אותם. יצירת אקלים של שיתוף במשפחה ומציאת האיזון הנכון בין הרצון להגן על הילד לבין הצורך שלו בעצמאות אינם קלים לביצוע, ודורשים מאיתנו ההורים עבודה מתמדת. עם זאת, המאמץ הוא כדאי, והוא יאפשר לילדים שלנו לפתח את תכונות האופי שנחוצות להם להתמודד עם אתגרים. חשוב מזה, הוא יכול להציל את חייהם.
הכותב הוא חוקר בארגון בטרם לבטיחות ילדים
