ככה לא היה אמור להיראות הטור הראשון שלי. זה נכון שאני תמיד בעד ישר וישיר, אבל הפעם דווקא חשבתי לעדן, לבוא מסביב, בכל זאת מדובר באתר מכובד ואני בעניין של יחסים ארוכי טווח - אז חשבתי ככה לחשוף לאיטי; שנכיר באמת ולא 'היי שלום קבלו את שק הפחדים והחרדות נטול הפילטר שלי'.
אבל אז הסירנות צרחו והותירו אותי עם הכרית והצרחות המיוחדות שלי. צרחות מיוחדות מגיעות כל השנה ולפעמים בשיא האבסורד הצרחות האלה יוצאות בכלל בלחישות - יש להן חיים משלהן וחוקים משלהן, והן מגיעות להורים מיוחדים של ילדים מיוחדים עם צרכים מיוחדים. כבר כמעט 10 שנים שהצרחות האלה מגיעות לקצה הגרון שלי, אז במקום להיות צרודה אני כותבת. נעים מאוד, נועה הראל-הנדין, אמא מיוחדת.
ביום שבו הבן שלי אובחן עם שיתוק מוחין האדמה לא פערה כלום. אני זוכרת את זה כי חיכיתי לתיאור הציורי הזה, ובעיקר לרגע שהיא תיקח אותי ותוותר לי על ההתמודדות - שלא ידעתי עליה אז כלום, חוץ מהבנה בסיסית שזה הולך להיות מבחן אינסופי לקצה גבול היכולת האישית-נשית-אימהית שלי.
באחד הערבים כשבן זוגי ואני כבר הצלחנו להוציא מילים מהפה שהתחברו למשפט מורכב והגיוני, דיברנו על השואה. זה לא פוליטיקלי-הורי לדבר על הילד שלך בקונוטציה שואתית אבל החלק הזה נשאר אי שם לפני 7 באוקטובר ואין לנו כבר סיבות ישראליות להסתיר כלום.
אני אמרתי שמזל, מזל שאין שואה ושהיא לא תקרה יותר לעולמי-עולמים, כי הבן שלנו לא היה שורד. זאת מחשבה נוראית אבל היא הייתה הראשונה להתגנב, כנראה כי להיות אמא זה אומר שהפעילות הגופנית היחידה שתתמידי בה היא גירוש מחשבות נוראיות שמאיימות על היכולת הקיומית-כמעט חייתית שלך; לשמור ולהגן על הילדים שלך. בן זוגי הסכים איתי. קצת קשה להימלט, להסתתר ולהתחבא כשאתה זקוק לעזרה 24 שעות ביממה, כמעט בכל פעולה בסיסית.
וחשבנו אז, מכוסים בפחד שמפריע לנשום וחייבים לצחוק ממנו אחרת הוא משתק; שמנוסה עם הליכון או כיסא גלגלים היא מעט בעייתית בעניין ההסוואה. בחלוף השנים, כשלמדנו להכיר באמת את הילד שלנו, כמו שרק הורים לומדים את נתיבי האופי של ילדם, היינו אומרים שטעינו: לא רק שהוא היה שורד, הוא היה הופך למנהיג הפרטיזנים. זה לא באמת היה נכון, אבל השואה לא תקרה שוב באמת - 'נבר אגיין' - אין שואה והוא ילד עקשן וסוחף ואני מתמידה בגירוש מחשבות שואה וכלום לא יקרה.
ואז זה קרה. ומאותו יום שחור באוקטובר הלב שלנו לא באמת פועם, הוא רק עושה את עצמו. הסיפור הלא פוליטיקלי-הורי חי בי וסביבי כל יום מחדש, ואני נלחמת בו כל יום מחדש, עובדת על פרקטיקה בלתי נתפסת; מאמנת את בן ה-10 שלי ואת שיתוק המוחין שלו להיכנס לממ"ד מכל חלקי הבית.
קראו עוד:
אנחנו סופרים זמנים ומתחרים ביכולות של עצמנו, אגב משחק שאף אחד מאיתנו לא באמת מאמין לו; לא הוא, לא אני ולא הרוברטה בניני שיוצאת ממני. האמת היחידה היא שכרגע החיים לא יפים. ואז מגיעה אזעקת אמת ואני מניפה אותו על הידיים כי אין באמת זמן, ומתבאסת על עצמי שלקחתי לו שוב את טיפת העצמאות שאני כל כך מקפידה שתהיה לו, כועסת בימים כתיקונם על כל מי שמכוון לו את ההליכון או מרים אותו כי הוא צריך לבד. כי הוא יכול לבד. ואז אוקטובר והוא לא יכול כלום.
ובין כל האימונים הפיזיים של תחילת המלחמה ניסיתי והצלחתי לא לתת לפחד להשתלט על הנפש, לא לחשוב על הישרדות בלעדיי, לא לחשוב על סלקציות, לא לחשוב על רצח חסרי ישע, כי נבר אגיין וזה לא יקרה. ואז רות של אריק הופכת לקורבן בניגוד לכל חוקי ההיגיון הבריאים. כי משהו כאן מאוד מאוד מאוד חולה. ומאז כבר יותר מחודשיים בכל 90 שניות של ריצה לממ"ד או השתטחות בצד הכביש יש רגע קטן שאני אריק עם הילד הנכה שלי, ואני יודעת שלא נוכל להתחבא במהירות, ושלא אוכל לרוץ איתו על הידיים, ושהוא לא יכול בלעדיי.
ילדים מיוחדים לא יכולים בלי ההורים שלהם - אנחנו הידיים והרגליים שלהם, הפה שלהם, מערכת הוויסות, העיכול והנשימה שלהם. ואני לא נושמת. והאדמה עדיין לא פוערת את פיה, אלא אלה אנחנו שפוערים בה קברים.
