"אני לא מבין, אני שוב בבידוד? אבל רק לפני שלושה ימים יצאתי ממנו", הוא שואל אותי, רק בן 11. אני מסתכלת עליו ומנסה להסביר לו שככה זה, ואין מה לעשות. הוא שוב צריך להיות בחדר שלו, לבד, למרות שהוא היה בבידוד גם בשבוע שעבר". הוא נאנח, חוזר לחדרו, ואני מביטה בו עוד - ומרגישה איך הלב שלי מתכווץ.
אני נזכרת בסרט ישן שבו הגיבור הוא אסיר שיושב במשך שנים בכלא מבודד וקר, ומנסה לחרוט על הקיר בציפורניו טבלת ייאוש כדי לסמן כל יום שעובר. אני חושבת שבסוף הסרט הוא גם משתגע, אם אני לא טועה. אני מנסה לנער את הסצנה הנוראית הזאת מזיכרוני, ושוב הולכת להציץ בילד. עכשיו הוא יושב מול המסך, צופה באיזו סדרה. בימים האחרונים הוא נמצא מול המסך במשך שעות על גבי שעות, חלק מהזמן הוא משחק און ליין עם חברים, בזמנים אחרים הוא פשוט בוהה בו. אני מנסה שלא לחשוב על כל הדברים הנוראיים שהוא עלול להיחשף אליהם ברשת, כשהוא יושב ככה משועמם עם עצמו - ללא כל השגחת מבוגר, שיכול לשמוע אפילו ב"חצי אוזן" במה מדובר.
אני מנסה להעסיק את עצמי בכל מה שרק אפשר, ולא יכולה שלא לחשוב על האפשרות של סגר בחגים. בכל פעם שאני חושבת על כך, אני מחסירה פעימה ונמלאת זיעה קרה. כאילו שאני נזכרת בטראומה לא נעימה. אני מנסה לנער את המחשבות - אבל הן לא עוזבות אותי.
התחושה היא שמקבלי ההחלטות מנותקים לחלוטין ממה שקורה פה איתנו, הורים וילדים, ביום יום. שאף אחד לא מבין את חוסר היכולת שלנו לספוג סגר נוסף, שבו לא נראה שוב את סבא וסבתא למשך זמן רב כל כך, שבו נהיה לבד בחגים, או שנחגוג שוב חג וירטואלי עם בני המשפחה המורחבת, נאלץ להעסיק את הילדים שוב ושוב, שעות על גבי שעות, בבית. ולהזכירכם, אנחנו עדיין בעיצומו של החופש הגדול, כך שאנחנו חווים זאת ממש עכשיו. וזה לא סוד שאנחנו, ההורים, כבר ממש מותשים.
"יש תופעה שעליה בקושי מדברים: הרגשות וההתנהגות שלנו ושל הילדים לאחר היציאה מהסגר. החל מתחושות בלבול, לעיתים חרדה, או דווקא רצון קיצוני "ליהנות ולבלות כאילו אין מחר", "לטרוף" את העולם כאן ועכשיו"
אבל עזבו אותנו, המבוגרים, כי מה שמטריד באמת הוא המחירים שהילדים שלנו משלמים בשל הסגר והבידודים. השנה וחצי שעברנו נותנת את אותותיה בעיקר על הילדים, ובמפגשים שלי עימם הם מספרים על חוויות הסגר וקשיי הנתק מהחברים. חלקם מספרים על יתרונות הלמידה בזום בעוד אחרים מדברים דווקא על תחושות קשות שעלו בהן כאשר כשעולמם הצטמצם. הם מספרים על הקושי בוויתור על המפגשים עם החברים לאורך זמן, ויתור על חוגים ותחביבים, חוסר בפעילות גופנית, ועל תחושות שעלו בהם כשישבו כל היום בפיג'מה כי, לטענתם, פשוט לא היה בשביל מה להתלבש.
וכעת כבר יש מחקרים שמגבים את התחושות האלו, ואף מעלים נתונים מדאיגים. מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת בר אילן מעלה כי הסגרים הובילו לעלייה משמעותית בסימני דיכאון בקרב בני נוער, וכי קיים קשר ישיר בין תחושת חוסר השייכות לבית הספר שבני הנוער חשים לבין תחושות דיכאון.
ואם זה לא מספיק, הרי שמחקר שיצא לאחרונה מטעם לשכת המדען הראשי במשרד החינוך, ובדק את ההשפעות הרגשיות של הקורונה על ילדים ונוער בישראל ובעולם, מעלה כי סגר ובידוד הם בעלי השפעה חברתית רגשית משמעותית עבור הילדים. לפי ממצאי המחקר, אלו גורמים לעלייה בעצבנות, חרדה ותלותיות בקרב ילדים החל מהגיל הרך (גילי 3) ועד גילי בית הספר היסודי.
"הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יבינו שגם אם סגר מונע את התפשטות הנגיף - שהמחירים הנפשיים והרגשיים שהילדים שלנו משלמים הן במהלך הסגר והן לאחריו, הם בעייתיים. גם עבורנו"
ושלא נטעה - גם בני הנוער עצמם נפגעו מהמסגרים. לפי אותו מחקר, יש עלייה בתחושות מתח, חרדה, ודיכאון בקרב בני הנוער, וכן עלייה בשימוש בחומרים ממכרים כגון אלכוהול וסמים. גם פה, אפשר למצוא עדויות לכך גם במדינות שונות בעולם, בהן אוסטרליה, שבדיה ועוד.
בנוסף לכך, יש תופעה נוספת שעליה בקושי מדברים: התחושות וההתנהגות שלנו ושל הילדים לאחר היציאה מהסגר. החל מתחושות בלבול, לעיתים חרדה, או דווקא רצון קיצוני "ליהנות ולבלות כאילו אין מחר", "לטרוף" את העולם כאן ועכשיו. דבר שבא לידי ביטוי ברצון להיפגש עם חברים, לבלות במסיבות, לנסוע לחו"ל, ופשוט ליהנות כמה שאפשר וכמה שיותר, ועכשיו. ואין בכך שום דבר רע אלא שהכול נעשה בקיצוניות, כאילו שאנחנו אקורדיון רגשי - כזה שמצטמצם כשאומרים לו, ונפתח לאחר מכן, והמוסיקה בכל הסיפור הזה די צורמת.
הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יבינו שגם אם הסגרים מונעים את התפשטות הקורונה - הרי שהמחירים הנפשיים והרגשיים שהילדים שלנו משלמים הן במהלך הסגר והן לאחריו, הם בעייתיים. עבורם ועבורנו המבוגרים כאחד, ועל כך צריך לתת את הדעת.
כדאי לזכור שבסופו של יום, הבריאות שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליה היא מצב עדין שמורכב לא רק מבחינה פיזית - אלא מדובר בתמהיל עדין שבו אנחנו מנסים למצוא איזון בין החלק הבריאותי לבין החלקים הרגשיים-חברתיים שבנו, על כל ההשלכות. ועל מנת להכין את הילדים שלנו לחיים, כדור העתיד, אנחנו צריכים לחשוב לא רק על בריאותם, אלא גם איזה בני אדם הם יהיו כמבוגרים - לימודית, חברתית, בריאותית ורגשית.
עכשיו, רגע לפני תחילת שנת הלימודים והחגים, זה בדיוק הזמן הקריטי לחשוב על כך, לקבל החלטות שמתייחסות למצבם של הילדים, ולא להפוך אותם שוב לשקופים. זה בדיוק הזמן לחשוב אילו פתרונות ניתן לתת עבור הילדים שלנו כדי לספק להם תמיכה נפשית, וכדי שמצבם הרגשי והחברתי לא ידרדר עוד יותר - כי יש גבול לתמיכה שאנחנו ההורים יכולים לספק להם במצב שכזה לבדנו.
הכותבת היא מרצה, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"
