קצת מסובך להגדיר במילים פשוטות את " INFINITY– מוזיאון האינסוף בירושלים". זו תערוכה? זו הפעלה לילדים? זה מפלט צבעוני, מסחרר וממוזג מהחום של הקיץ הישראלי, שהולך ומתרחב גם לסתיו? בשלט ליד המתחם מחוץ לפיס ארנה בבירה נכתב שמדובר ב"חוויה סוחפת חושים לכל המשפחה". הגענו שלושה מבוגרים ושלוש ילדות – הגדולה בת שבע, האמצעית בת ארבע והקטנה בת שנתיים – כדי לבדוק את העניין.
התערוכה הייחודית, שמוצגת החל מ-14 באוגוסט ועד סוף אוקטובר, משלבת עיצוב תאורה חדשני עם פלאי הטכנולוגיה ומוזיקת אווירה מהורהרת. הערך המוסף הוא בעובדה שמדובר במסע אינטראקטיבי שגם מפעיל את המבקרים. במהלך המסע הזה עוברים בין חללים שונים.
שורות של נורות מחליפות צבעים קידמו את פנינו בכניסה לחלל הראשון ששמו "חלום אינטראקטיבי". בחדר הזה הוצבו מסכי מגע ענקיים שהגיבו לכל תנועה שלנו, ואפשרו לנו וגם לילדות לבחון את הקשר בין המציאות הממשית לזו הווירטואלית. במילים פשוטות יותר: צורות שונות ריחפו על פני מסכי הענק, וכשהילדות נגעו במסכים, הן ראו איך התצוגה מושפעת מהמגע שלהן. לפי השלט מחוץ לחדר, משך הזמן המומלץ בחלל הוא 12 דקות אבל הילדות התחילו לאבד סבלנות אחרי מחצית מהזמן הזה. יכול להיות שילדים גדולים יותר ייהנו מהחלל במשך זמן ארוך יותר.
בשלב הבא פגשנו מעין מראות מיוחדות שאפשרו לנו "להשתלב" במציאות מדומה. בפעם אחת בת השבע נראתה כאילו היא נמצאת במעמקי הים, ובפעם אחרת פניה ניבטו בשחור ולבן מתוך טלוויזיה ישנה. מהשעשוע החביב הזה המשכנו לחלל ששמו "עונות השנה", והוא, ללא ספק, היווה את ההצלחה הגדולה ביותר מבחינת הקטנות. בחדר הזה הוקרנו על מסכי ענק דימוי של מים זורמים וצמחייה בטבע, עם פסקול מרגיע, באופן שמדמה את המחזוריות של עונות השנה. רגע אחד אתם בשלג יורד בחורף, ורגע אחר כך יש פרפרים ועצים מלבלבים באביב. המחזה הפנורמי המרהיב הזה הוא דווקא לא מה שהלהיב את הילדות. הן התרכזו בעיקר בכדורי התעמלות כסופים בגדלים שונים שהוצבו בחלל.
אין ספק שמי שבחר להציב שם את הכדורים הרכים האלה ידע מה הוא עושה. הילדות ניצלו עד תום את האפשרות לשחק בכדורים ולנסות לטפס על הענקיים שבהם. הגדולה התאמנה בידיה על יכולות הכדרור שלה, ובת השנתיים יצאה מהעגלה והחלה לבעוט בכדור שהולם את גודלה. הפרק הזה אולי לא שונה מאוד באופיו מבילוי בג'ימבורי, אבל לפחות הבוגרים יותר ידעו להעריך את החוויה שיצרו המסכים מסביב. להרגיש בטבע ולהישאר במזגן? קשה לבקש יותר מזה.
בחלל אחר הבחנו איך מגע בקרני אור משפיע על התאורה ועל המוזיקה. בשלב הזה בת הארבע הכריזה בפסקנות: "אני רוצה להיות פה עד שהולכים הביתה, זה מהמם" – מילים שמדברות בעד עצמן. חלל נוסף היה חדר פסיכדלי עם תאורה שיצרה אווירה אפלולית ומכונה שייצרה בועות עשן לבנות. סיימנו את המסע בחלל "הכדורים המרחפים", שהיה מרשים, גם אם לא אינטראקטיבי: צפינו בו במופע של כדורים מוארים שנעים בקצב המוזיקה ומחליפים צבעים.
כל המסלול ארך כשעה, אבל סביר להניח שילדים ונערים בגילים מתקדמים יותר יחזיקו במוזיאון כזה גם שעה וחצי.
אם מדובר בסך הכול בחוויה לכל המשפחה, כלומר כזו שמותאמת לילדים, לא ברור מדוע באתר הרשמי כתוב שזו "תערוכה אימרסיבית (תראו לי ילד אחד, או אפילו מבוגר, שיודע מה זה) שבה מיצבי אור ומוזיקה אינטראקטיביים מטשטשים את הגבולות בין המציאות לעולם הדיגיטלי", ושהיא מזמינה אותנו "לשבור את הקונספציות הקיימות ולחקור מציאות חדשה" (לא נראה לי שהמילה קונספציות מעלה אסוציאציות חיוביות בימים אלה). אבל אם שמים בצד את היומרנות והבומבסטיות המיותרת שנשקפת משם התערוכה ומתיאורה, אפשר לסכם שאכן מדובר בחוויה מעניינת ומהנה לכל המשפחה.
