מור מהוד השרון גילתה ששתי הילדות שלה חיוביות לקורונה בהפרש של יומיים. יום למחרת, היא ובן זוגה נמצאו מאומתים. "כשהרופאה התקשרה כל כך נבהלתי, צעקתי את התשובה החיובית בבית. הן נבהלו ואני מצטערת על זה, אבל זה מה שיצא ממני באותו רגע", היא אומרת. שלושה מארבעת ילדיו של יורם, תושב תל אביב, חלו גם כן: "אנחנו מנסים 'להקליל' ולשדר שהכול רגוע ובשליטה, אבל בפנים אנחנו מתים מפחד".
קראו עוד:
משיחות עם הורים רבים במצב דומה נראה כי העובדה שהנגיף מלווה אותנו כבר חודשים ארוכים לא מפחיתה מהחרדה שמציפה אותנו כשאנחנו מגלים שהילדה או הילד שלנו צריכים להיכנס לבידוד, בטח לא כשנודע לנו שהם חיוביים לקורונה. מצד אחד יש הקלה בהיכרות עם הנגיף, ומצד שני - זה קורה לנו עכשיו, וזה מפתיע, מדאיג וחדש. בנוסף, להיכרות עם הקורונה עלולים להיות דווקא גם זיכרונות לא נעימים - אם אחד מבני המשפחה סבל ממחלה חמורה, אם איבדנו אדם קרוב, אם חווינו בבית מצוקה כלכלית, או אפילו זכורות לנו חוויות של מתח וריבים.
לדברי גילי דדון-רווה, פסיכולוגית קלינית מקופת החולים מאוחדת, חשוב שתהיו מספיק אמיצים בשביל לדבר איתם על הזיכרונות הללו, גם אם הם עצובים. ויש לה עצות נוספות: מהי הפעולה הראשונה שעושים כשמגלים את דבר הבידוד או המחלה? מה צריך להחליט ומתי? ואיך לספר לילדים?
הילד/ה נדרש/ת לבידוד - מה הדבר הראשון שעושים?
דדון-רווה מציעה כי הפעולה הראשונה תהיה לשתף את בן או בת הזוג, או חבר או חברה טובים, לפני שמבשרים את שצריך לילדים. כך נוכל לומר זאת קודם בקול לעצמנו, לעכל ולעבד, וגם לתכנן את הימים הקרובים.
בשלב זה ייתכן שאתם לחוצים או דואגים, חרדים או מבולבלים, וכאמור אין טבעי מכך, אף שכולנו כבר רגילים לסגרים, לגרפים ולנתונים דרוכים. זאת סיבה נוספת לספר על האירועים לאנשים קרובים, או כאלה שאתם מרגישים בנוח איתם ויוכלו לסייע לכם.
בנוסף, בשלב זה רופא/ת המשפחה וכן אחד מנציגי משרד הבריאות אמורים ליצור אתכם קשר, למסור לכם הנחיות ולשאול על המגעים האחרונים במסגרת החקירה האפידמיולוגית.
איפה הילד/ה ישהה/תשהה בבידוד?
בהנחה שהילד המבודד או הילדה המאומתת מטופלים בבית - עליכם להחליט על המקום שבו הם ישהו בימים הקרובים. האם יש בבית חדר "מאובזר" יותר מאחרים? או פשוט חדר נוח במיוחד שבו הם יוכלו להעביר את ימי הבידוד או המחלה הצפויים? לצד הנחיות משרד הבריאות הנוגעות למגבלת הריחוק, חשבו על המקום המתאים ביותר שבו הילד/ה ישהו בימים הקרובים, וזכרו שעליכם לחשוב גם על עצמכם. נסו לתכנן זאת כך שגם לכם יהיה נוח, הדבר רק יתרום לתפקוד שלכם בבית.
במקרה של מור, שתי בנותיה שוהות יחד בבידוד בחדר אחד. "תחילה כל אחת הייתה בחדר שלה, ואחרי יום וחצי שעמם להן", היא מספרת, "אז כרגע הן יחד. אין ספק שזה גם מקל עלינו. אם הן ירצו שוב להפריד כוחות, נאפשר להן".
מי יטפל בילד/ה?
אם בבית חיים שני הורים, או שני מבוגרים, החליטו על חלוקת משאבים מתאימה, כלומר מי יהיה המטפל העיקרי בילד/ה במהלך ימי הבידוד או המחלה. אם אחד מכם צריך להעביר מצגת גדולה בעבודה, או שיש לו פגישה מכרעת, קחו זאת בחשבון. אין זה אומר שהדמות השנייה לא יכולה וצריכה להיות מעורבת, אלא הכוונה היא לבחור הורה אחד שיוכל לשהות יותר זמן עם הילד, לבוא עימו במגע במידה שהוא צריך סיוע פיזי וכן הלאה. ההורה השני, או הדמות השנייה, יכולים בהחלט לשמור על קשר רציף בכל דרך אחרת שהיא לא פיזית.
בביתו של יורם, הוא ובת זוגו החליטו שהוא יהיה המטפל הראשי בתקופה זו, היות שהוא עובד מהבית. "זה ממש קשה כי אני רץ בין החדרים", הוא משתף, "כל אחד קם בשעה אחרת ורוצה את דגני הבוקר בצורה אחרת. כך זה במהלך היום, ובלילה אני עובד. לצד הקושי, אני מברך על כך שאני יכול לתת את המענה הזה, בלי ימי חופש ובלי כלום".
מה הילדים צריכים לתקופת הבידוד או המחלה?
עיכלתם קצת את החדשות, החלטתם מי מכם יבוא במגע הדוק יותר עם הילד/ה במידת הצורך, וגם על חדר "בידוד" בבית? עכשיו נסו לחשוב על הדברים שהילדים צריכים או אוהבים לתקופה הקרובה. אלה יכולים להיות פשוט הכרית שלהם, ספר אהוב, דברי יצירה, בגדים נעימים ועוד. גם בשלב השיחה עם הילדים, שיגיע בהמשך, כדאי לשאול אותם מה הם צריכים ורוצים, מה חסר להם. הם יכולים גם לכתוב את הדברים במהלך הימים, רעיונות או בקשות, ואנחנו נבחן אם זה אפשרי.
איך לספר לילדים שעליהם להיכנס לבידוד?
אל השיחה עם הילדים כדאי לגשת לאחר שיש לכם כבר מעין תוכנית לימים הקרובים. חשוב לציין - אתם לא יכולים, ולא צריכים, לדעת הכול וחשוב גם לומר זאת לילדים. בשלב זה עליכם להיות מגובשים מספיק כדי לענות בעיקר על הצרכים הפיזיים והטכניים, מה שיעניק לכם ולהם ביטחון.
בשיחה עצמה רצוי שתהיו כנים, ותספרו את הדבר כפי שהוא. בדומה לכל כך הרבה נושאים ותחומים, הילדים יקלטו מאיתנו את התחושות שלנו - גם אם לא נרצה בזה ונשתדל מאוד להסתיר אותן. אם אחד מכם ניחן נחשב לרגוע או מרגיע יותר, חשבו על האפשרות שהוא זה שיפתח את השיח.
נסו לשקף את המציאות כפי שהיא: 'אנחנו כבר מכירים את הנגיף הזה ויודעים שהוא מסוכן בעיקר לאנשים מבוגרים, הכול יהיה בסדר, אנחנו פה איתך ונעבור את הכול יחד'. לצד זאת, זה בסדר גמור לומר שגם אתם לומדים תוך כדי תנועה, שמדובר במצב חדש לכולם. והנה עוד עקרונות חשובים:
- הדגישו את ההיכרות עם הנגיף. אנחנו כבר מנוסים בהתמודדות איתו ויודעים למה לצפות, מה שנותן תחושת ביטחון מסוימת.
- הדגישו את החוזקות המשפחתיות. 'אנחנו אופטימיים', או 'כבר התמודדנו עם (אירוע מההיסטוריה של המשפחה) אז זה קטן עלינו' וכדומה.
- הדגישו גם את התקווה. זה לא יהיה ככה תמיד ומדובר בכמה ימים, אנחנו כאן יחד מגויסים, התקופה הזאת תסתיים בקרוב וכולנו נחזור לשגרה.
איך לספר לילד או לילדה שהם חיוביים לקורונה?
לדבר בכנות ופתיחות, אבל גם להקשיב - וגם מעבר לשמיעה הרגילה. כדאי להציג את המציאות בביטחון וברגישות, אך מעבר למילות העידוד הברורות שכדאי לומר - נסו להקשיב לרחשי ליבם כדי לתת גם מענים רגשיים למצב החדש הזה.
חשוב לא פחות לשאול: "חסר לך משהו?", "מה להביא לך, מה חשוב לך שיהיה איתך?". תתפלאו עד כמה חרדות טכניות, הנוגעות לשאלה אם תהיה להם גישה למחשב, או אפילו מטען לטלפון הנייד, עלולות להכביד עליהם. השיחה עם שאר הילדים בבית יכולה להיות מבוססת על אותם עקרונות שהוזכרו בסעיף הקודם.
עם מי מתייעצים?
לצד ליווי רופא/ת הילדים ומוקד משרד הבריאות, קופות החולים מציעות תמיכה קצרה וממוקדת להתמודדות עם הקושי שבימי הבידוד או המחלה: שלושה מפגשים טלפוניים אישיים עם מטפלים מבריאות הנפש, עד 45 דקות למפגש. לקבלת השירות ניתן לפנות למוקד הקופה ולהשאיר פרטים, והצוותים הרלוונטיים ייצרו קשר תוך שלושה ימים לכל היותר. מדובר בסיוע שיכול להינתן לכם, או לילדיכם, ומדובר בכתובת לשתף במה שמטריד אתכם, ולשמוע את דעתו של איש המקצוע המומחה.
מה עושים עם סימני מצוקה רגשיים?
בתקופה כזאת, ובמצב כזה, טבעי מאוד לחוש חרדה ודאגה. חשוב להקשיב לנו, ולילדים, לא לבטל את הרגשות אבל לנסות ולעודד ככל הניתן - שוב, לומר שאנחנו מבינים, שזה לא פשוט, שזה זמני ושהכול יחזור בקרוב לשגרה.
אם אפשר, כדאי לעודד עשייה ופעילויות שונות - משחקים, פאזלים, יצירה, ספרים. יש להניח שהמבודדים, ואגב בכל הגילים, ישהו בימים אלה מול מסכים וזה בסדר. נסו גם לעודד תנועה ועשייה ממשית, למשל תרגילי מתיחות, ספורט אחר ועוד. אם אתם חשים שסימני המצוקה חורגים מהטבעי, פנו לייעוץ מקצועי בקופת החולים.
האם בימי הבידוד חוקי הבית משתנים?
ברור שחוקי הבית משתנים בתקופה זאת, ובאופן כללי - תמיד כדאי שהכללים וההתנהלות בבית יתאימו עצמם למציאות. בזמן שכזה הרי לא נריב מי לא שטף את הכלים לפי תורו, בוודאי שלא מי לא ירד עם הכלב. וכן, סביר להניח שבימים אלה השימוש במסכים על שלל צורותיהם יגברו.
"קורה לפחות פעמיים או שלוש ביום שאנחנו מדברים בשיחות וידיאו", מספרת מור, "כל אחד במקום אחר, בעיסוק או פעילות שונה, אבל הטלפון דלוק ואנחנו רואים אחד את השנייה".
עם זאת, חשוב שהמסגרת הכללית של הבית תישאר מוחזקת, ושהשינויים יהיו בהתאמה לצרכים שעולים מהשטח. כאן אפשר למשל לתכנן את הדברים מראש ולהציע חלופות כיפיות שנועדו לפתור בעיות אמיתיות. מצד אחד, אל תבטלו את כל הערכים שלכם, אך מצד שני - השתדלו שהשינויים יהיו הגיוניים וקשורים למצבכם.
איך מתנהלים מול הילדים האחרים?
יש משפחות שמחליטות שכל בני הבית נכנסים לבידוד עם הילד/ה, אבל הדבר לא תמיד אפשרי ובטח לא כשאחד הילדים מאומתים. כך או אחרת, ילד חולה בבית הוא אירוע משפחתי, בכל הרמות. חשוב לא לתת מענים לאחים שאינם בבידוד ממקום של תחושת אשמה של ההורה, או במסגרת ניסיון לפצות את הילד. אפשר כמובן לפנק במידה, וחשוב לעודד אינטראקציה חיובית של עזרה הדדית בין ילד/ה חולה לאחיו שאינם חולים. אפשר למשל לעשות זומים משפחתיים, או שיחות וידיאו כפי שמור ציינה, לכתוב מכתבים או לצייר ציורים. חשוב שלא לתת לכל אחד לשקוע בפינה שלו, אלא באמת להצליח לשמר זמני מפגש משפחתיים אפילו סביב שעות הארוחות.
מה חשוב לשאול את הילדים המבודדים או החולים?
מה את מרגישה? על מה אתה חושב? חסר לכם משהו? במה מתחשק לכם לשחק? שאלות לילדים גם יסייעו לשמור על קשר טוב ורציף, גם ייתנו להם הרגשה שאתם איתם - קשובים ומלווים - וגם יסייעו לכם להבין הלכה למעשה מה עליהם לעשות עבורם.
מה חשוב לומר?
אתם מכירים את ילדיכם הכי טוב, כך שסביר להניח שתדעו מה יעודד אותם ומה יעשה להם טוב. המסרים העיקריים אמורים להיות של עידוד ותקווה, להדגיש שאף אחד לא אשם בבידוד או במחלה, שאתם תמיד אוהבים אותם ותעזרו להם בכל מצב.
מה חשוב לא לומר?
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל חשוב שלא לתת לילד סיבה לחוש אשמה. בגלי התחלואה המשמעותיים האחרונים, ילדים רבים חששו להדביק את הסביבה, את ההורים ואת החברים, וחשו אשמה גדולה אם זה קרה.
"אני סבורה שמרכיבי האשמה והבושה כיום לעומת גלים קודמים ('בגללי כל הכיתה נכנסה לבידוד', 'איך לא נשמרתי ונדבקתי') מווסתים יותר", אומרת דדון-רווה,"בעבר הבחנו בהרבה מאוד תופעות של חרדה, במאפיינים של אובססיביות סביב ניקיון וזהירות יתר מצד ההורים, עד כדי פגיעה בתפקוד של הילדים. התנהגויות אלו לא היו מנותקות מההקשר המציאותי, באמת היה חשש - חלקנו הסתובבנו עם כפפות, ניקינו משטחים. לא כל כך ידענו איך מדביקים ואיך נדבקים.
היום אנחנו יודעים קצת יותר, ורמת החרדה בעניין הזה קצת יותר מווסתת – גם אצל המבוגרים וכפועל יוצא גם אצל הילדים. מרבית המבוגרים מחוסנים וזה מאוד מרגיע את החשש של הילדים להדביק".
