אלימות היא לא רק מילה, או כותרת, אלא היא עלולה להיות המציאות היומית של ילדים שחיים בפחד מפני הצעקות, ההתהפכויות והמכות. כך היה במקרה של יעלי, היום בת 29. זה הסיפור שלה.
"זה היה בחופשת הקיץ של שנת 1999, כשהייתי בת תשע. ישנתי אצל דודה שלי, אחות של אימא שלי שאהבתי מאוד להיות אצלה. בבוקר התקשרתי לאימא כדי להגיד לה משהו, בצד השני של הקו נשמעו צרחות, ואז השיחה התנתקה. הרגשתי שמשהו לא בסדר. אחרי כמה שעות, אימא, אבא ואחותי הגדולה הגיעו לאסוף אותי. נסענו חזרה הביתה, אבא הוריד אותנו בבית ונסע. בבית, אימא חיבקה אותי ואמרה: "מעכשיו אנחנו בלי אבא". אמרתי "טוב". וזהו.
קראו עוד:
צעקות היו נוף הילדות שלי. ההורים שלי רבו כל הזמן. אבא שלי היה טיפוס עם אישיות מורכבת, מפוצלת. מצד אחד כריזמטי ומצחיק, ומצד שני אלכוהוליסט. כשהוא שתה, והוא שתה הרבה, הוא נהיה אלים. מכה. לא אותנו, אלא את אימא. בכל פעם כשהיא ניסתה להיפרד ממנו, הוא היה מתחנן לפניה שתסלח לו ושהוא לא יעשה את זה יותר. זה היה מחזיק יומיים. אני זוכרת שכילדה רציתי שהוא ילך, שיעזוב. רציתי שקט. עברנו הרבה דירות וכל פעם כשעברנו לדירה אחרת, הייתה לי תקווה אחת בלב שהוא לא יעבור איתנו.
כשהעברנו חפצים, הייתי בודקת את הארגזים ומקווה לא לראות את הדברים שלו. אבל תמיד היה מגיע הרגע הזה שהארגז נפתח, ואיתו ההבנה שעם המעבר גם הצרות עוברות. חיינו בדירות קטנות, אחותי ואני חלקנו לרוב חדר. כששמענו את ההורים רבים, הסתגרנו בו. ההכחשה הגיעה למצבים אבסורדיים, למשל כשהייתי צריכה שאימא תבוא איתי לבית הספר, והיא לא רצתה לבוא כי הפנים שלה היו כחולות ממכות, אני התעקשתי והיא הייתה מגיעה.
פעם אחת באמצע ריב אבא תפס את אימא בצוואר, חזק. אימא צעקה לנו מהר שנקרא לעזרה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו מהחדר, עמדנו שם ולא ידענו מה לעשות, כי ידענו שאם נקרא לעזרה זה יתפרש כאילו שאנחנו לוקחות צד, ופחדנו. אז אחותי פתחה את הדלת של הבית כדי שהשכנים ישמעו, וזה מה שגרם לאבא להפסיק.
תהליך הגירושים נמשך המון זמן. אבא לא הסכים לוותר על אימא. הוא רצה לחזור אליה, ניסה לקנות אותה במתנות, שלח פרחים ולא הגיע לדיונים בבית המשפט. אחותי ואני רק התפללנו בלב שהיא לא תיענה לו. כשאבא היה טוב, הוא היה יודע להיות שובה לב. אפילו חברות שלי אהבו אותו. אבל כשהוא שתה, ונהיה אלים, זה היה מפחיד. כילדה הייתי מאוד מבולבלת מול הקצוות האלה בהתנהגות שלו, שהייתה משתנה ברגע. הוא היה יכול להתהפך בגלל דבר קטן, כמו "למה אין מלח על השולחן".
"כשהעברנו חפצים, בדקתי את הארגזים בתקווה לא לראות את החפצים שלו. אבל תמיד היה מגיע הרגע שהארגז נפתח, וההבנה שעם המעבר גם הצרות עוברות"
פעם אחת, כשאבא לא היה בבית, אחותי ואני התיישבנו לאכול ארוחת צהריים בפינת האוכל. אבא אסר עלינו לאכול בסלון, אז היינו מסובבות את הטלוויזיה שעל השידה לכיוון שלנו. כשסובבתי אותה, העפתי פסלון שהיה שם והוא נשבר. הייתי כל כך מבוהלת, התקשרתי לאימא, סיפרתי לה וביקשתי ממנה לא להגיד כלום לאבא. היא אמרה לי לא לדאוג, ובאמת כשאבא חזר הוא אמר לי שהכול בסדר ושהוא לא כועס.
אחר כך התברר שאימא חטפה על זה. הוא הוציא את הזעם עליה, כי היא אשמה, כי היא לא יודעת לחנך אותנו. שואלים אותי אם הוא היה אלים גם כלפינו, ואני אומרת שאלימות פיזית לא הייתה, אבל החליפה אותה אלימות נפשית. כשאת ילדה ורואה את אימא שלך חוטפת, זאת אלימות לכל דבר.
אחרי שאבא הלך לא רציתי יותר להיות בקשר איתו, אבל אימא שכנעה אותי ואת אחותי לפגוש אותו. הוא היה מתקשר אליי כל הזמן ואומר לי לבוא. כשהייתי אומרת שאני לא רוצה, הוא היה מתעצבן ואומר לי שאני כפוית טובה ושבזכותו אני בכלל חיה. שאימא שלי לא רצתה להביא אותי לעולם. הוא התעקש: "אם אני לא הייתי נלחם עלייך, את היית על שולחן ההפלות".
עם הזמן התרחקתי והפסקתי את הקשר. לפני כמה שנים, באחד מימי ההולדת שלי, הוא התקשר שש פעמים ברצף, בלי הפסקה. לא עניתי. בכל פעם שהוא מתקשר אני מתכווצת וקשה לי. אחרי הפעם השישית אמרתי לעצמי "טוב, אם הוא יתקשר עוד פעם אחת אני אענה". הוא לא התקשר.
היום אני לא בקשר איתו בכלל. לא רוצה. אחרי שנים, ועשרות טיפולים, החזרתי לעצמי את האמון בזוגיות. אני זוכרת שבאחת הפגישות עם הפסיכולוגית, נפל לי אסימון שאני מחפשת בבני זוג את אבא שלי. למזלי מצאתי בן זוג שונה לגמרי. היום יש לי ילדה, נכדה לאבא שלי שהוא לא מכיר. אני יודעת שיש לו בת זוג. אימא, לצערי, נשארה בלי בן זוג עד היום.
מה הייתי צריכה? אני חושבת שמה שהיה חסר לי ולאחותי זה מישהו שידבר איתנו. מישהו שיסביר לנו מה הולך להיות. בבית הספר לא ידעו כלום, ואני הייתי סגורה וחסרת ביטחון. התביישתי מהמצב, אף אחד לא ידע. חוויתי חרמות מהילדים. רק שעזבתי את הבית בגיל 20 טיפלתי בעצמי. היום אני יכולה להגיד שהייתי צריכה שמישהו ידבר איתי, זה היה יכול לחסוך הרבה סבל.
ויש לי גם מסר להורים מתגרשים. אני יודעת שהטענה הרווחת היא להישאר יחד בשביל הילדים. אבל, הורים שמחליטים להישאר יחד מהסיבה הזאת, צריכים לדעת שהם מייצרים נזק בלתי-הפיך. אין מודל לזוגיות, וזה בסדר גמור להתגרש, אבל כדאי לעשות את זה באחריות. לעבור טיפולים כדי לתקן את הנזקים והמשקעים, ולהשתקם.
סיגל קפלן היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות
