אסיפת הורים
מה באמת לעשות כשיש חרם על הילד שלך? #54
37:17
אם תסתכלו על הילד שלי, סביר להניח שלא תדעו מה הוא עבר עד כה בבית הספר. ואם תדעו, אז אולי לא תבינו למה. אבל הילד הגדול שלי, החכם והיפה, עם העיניים הכחולות הגדולות והקול השקט, הילד שבסך הכול עולה לכיתה ו', כבר הספיק לחוות כל כך הרבה, ולהיכוות עד מאוד.
אולי זה התחיל ביום הראשון של כיתה א', כשכל הילדים מיהרו לתפוס מקומות זה לצד זה, והבן שלי, שהתקשה להיפרד מאיתנו, ובכה, נשאר לעמוד לבד. זה המשיך גם בכיתה ב', כשהוא לא מצא בן או בת זוג לעשות איתם את פרויקט החונכות. בכיתה ג' הוא עבר את החרם הראשון. זה היה קצת אחרי תחילת השנה, לפני יום כיפור, כשילד בכיתה החליט שאותו לא מזמינים לרכוב על אופניים.
קראו עוד:
והוא ניסה, וגם אני ניסיתי: הלכנו לגינות המשחקים אחרי הלימודים, נרשמנו לחוגים שידעתי שילדים בכיתה הולכים אליהם, התקשרתי להורים וקבעתי מפגשים. ועדיין, הוא נשאר לבד מול קבוצה מגובשת של חברים. התקשרתי לאימהות, אחת-אחת, ניסיתי להבין מה קורה. שאלתי את עצמי, מה הוא עושה, או לא עושה, כדי להיות במצב הזה, שבו פשוט אין לו חברים.
אולי כי הוא שקט? ביישן? אולי לא מצחיק כמו שהרבה ילדים בגילו? שאלתי את המורים - האם הוא פוגע בילדים אחרים? האם הוא דיבר אל מישהו לא יפה? הציק למישהו? אבל הצוות החינוכי, והיועצת, ופסיכולוגית בית הספר, כולם דיברו בשבחו והבטיחו שהכול יהיה בסדר, שהילדים בכיתה יגדלו קצת, יתבגרו קצת, ויהיה בסדר.
אבל שום דבר לא היה בסדר. בכיתה ד', כשרוב הילדים כבר החזיקו טלפונים חכמים ונפתחו להן קבוצות הוואטסאפ, הוא שוב נשאר בחוץ. ילדה אחת פתחה קבוצה לילדי הכיתה, ובדיוק באותו יום ילדה אחרת הוציאה אותו ממנה. התקשרתי לאימא של אותה ילדה, שהבטיחה שהיא תבהיר לבת שלה שלא מוציאים שום ילד מאף קבוצה. אז צירפו אותו שוב, אבל פתאום, דממה. אף אחד לא כותב, אף אחת לא מגיבה. מה התברר? שהילדים פתחו קבוצה חדשה, תחת שם אחר, שאותה ההורים לא אמורים לגלות. וכך זה נמשך. לאורך השנה, לאורך כיתה ה', לאורך החופש הגדול - שבדיוק לפניו ילדים ליד השער טרחו לצעוק לו ש"אף אחד לא יבחר אותו לחטיבה". כן, שנה לפני.
ואני? אני לא מאחלת לאף הורה בעולם להרגיש בלב את הכאב הזה, את כאב הבדידות של הילד שלו. אני לא מאחלת לאף אחד, שלושה שבועות לפני יום כיפור, להיות במתח כי כל הילדים כבר מתכננים מסלולים, ולילד שלי אין עם מי לרכוב. לא מאחלת לאף הורה לעבור בשכונה עם הכלב ולראות בגינות הציבוריות את החבר'ה מהכיתה, יחד, כשהילד שלו לבד בבית. אני לא מאחלת לאף הורה לראות את הילד שלו, שוב ושוב, יוצא לבד משער בית הספר, לצד חבורות-חבורות שיוצאות יחד.
לא, אני לא מאחלת לאף הורה להרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו. כי בזמן שהורים אחרים עוטפים מחברות וספרים, נרגשים ומצפים, יש הורים אחרים שרק מנסים לנשום ולהרגיע את החרדות. במקום להיות שמחים לקראת החזרה לשגרה, הם מתוחים ודואגים, אפופים שאלות שלא נותנות מנוח: ליד מי הוא יישב בכיתה? האם יציקו לו בהפסקה? יהיה לו עם מי לדבר? הוא יספר לי אם יהיה לו קשה? ולמי אני אספר כמה קשה לי?
