למעלה מחמישה חודשים חלפו מאותה שבת ארורה, ומאז השכול נוכח בסדר היום הלאומי במדינה, וכל יום שומעים על עוד ועוד חיילים הרוגים ועל החטופים שעדיין בעזה. אין כמעט מי שלא מכיר מישהו שנרצח או נחטף או נפצע או שהה באחת מזירות הטבח וניצל. הבת שלי, נטע, היא אחת מאלה שניצלו.
בימים הראשונים לא הצלחתי להפנים ולהבין את גודל האסון שחוותה בתי. בלתי אפשרי לעכל את זה מיד. ליבי היה עם הנרצחים ועל נטע שלי ועל כל מי שניצל חשבתי "זה נס. עכשיו הכול בסדר". בהדרגה, עם החשיפה לסיפורים שלה ולסרטונים ואחרי סיור ברעים, ההבנה של מה שחוו הילדים שלנו באסון הנובה, חלחלה פנימה.
כמעט עשר שעות שהתה נטע בתוך יער המוות במתחם המסיבה ברעים. ארבע שעות מתוכן הייתה במנוסה, מסתתרת לפרקים קצרים בתוך עצים, מאחורי מבנים, מתחת לבמה, בתוך בורות ואז ממשיכה לרוץ והמחבלים דולקים אחריה ואחרי בן זוגה, צולפים וצולפים במטרה אחת: להרוג.
שעות אחרי ריצת המנוסה עצרה נטע ליד טנק שהגיע למתחם המסיבה ברעים. התנהל שם קרב מעטים ואמיצים נגד רבים וחמושים. בקרבת הטנק שהו ניצולים מהמסיבה, חלקם פצועים ושותתי דם, חלקם בהתקף חרדה. מאות מחבלים הקיפו את הטנק. הם לא השתלטו על כל האנשים בסביבה כי היו בטוחים שבקרבת הטנק יש יחידה צבאית לוחמת. לו רק ידעו שהטנק מוקף בשוטר גיבור אחד ובאזרחים, כמעט כולם בלי נשק.
לקראת השעה ארבע אחר הצהריים, לאחר קרב מתמשך בזירת הטנק, חולצו הניצולים על ידי ניידת לתחנת המשטרה באופקים. בתחנה הם ישבו על הרצפה במשך שעות מול מחבלי חמאס כפותים. ברקע ירי בלתי פוסק, קולות פיצוצים, אזעקות צבע אדום ודיווחים על חדירות מחבלים. רק בשעה שבע בערב חולצה נטע מאופקים על ידי חבר משפחה אמיץ. בשעה שמונה בערב היא הגיעה סוף סוף הביתה וביחד איתה הגיעו זיכרונות האימה, הכעס, אובדן האמון והשכול.
הניצולים הותירו אחריהם בזירות המוות השונות חברים וחברות, אחים ואחיות, קרובי וקרובות משפחה ובני ובנות זוג. אל הבית שהם חזרו הם הביאו את המראות והקולות הבלתי נשכחים מזירות הטבח: יריות, הדי פיצוצים, צרחות, גופות, פצועים ובעיקר את תחושות החרדה וחוסר האונים. יש ניצולים ששיתפו בני משפחה וחברים בסיפור ההימלטות וההצלה, אבל יש גם כאלה שלא מעוניינים לשחזר אותו שוב ושוב, לא רוצים לחזור ליום הנורא. מה שבטוח, רבים מהם מתמודדים עם אתגרים נוספים שאותם הם נמנעים מלחשוף ואינם משתפים, גם לא את הקרובים להם ביותר. "כל מה שאני רוצה זה לשמוח כמו פעם", "אני רוצה את החיים שהיו לי לפני", "אני רוצה להתקשר אליה ואז זה נופל עליי שהיא מתה. זה בלתי נסבל". אלו הם רק חלק מהרהורי הנפש של בתי, ששבים וצפים בחודשים האחרונים.
נטע הצליחה להינצל מירי חי בלתי פוסק לעברה, משיגור של טיל RPG לעבר המכונית שמאחוריה הסתתרה ומשעות ארוכות בזירת הטבח. אבל מסתבר שזה לא מספיק; זעקות הכאב, דם הפצועים והמתים שנספג לה בבגדים ונהר הגופות בדרך - אלו זיכרונות שלא נעלמים. לצד הזיכרונות הקשים היא צריכה גם להתמודד עם הצער והגעגוע המתגבר לחברה שנרצחה ולחבר שנחטף.
בני המשפחה של הניצולים עדיין נמצאים בעיצומו של תהליך למידה: איך מתמודדים ואיך מטפלים בבן משפחה שניצל מהנובה? הדבר המיידי שעשינו עבור נטע מיד אחרי שחזרה היה להתחיל טיפול פסיכולוגי כדי לעבד את את החוויה המזעזעת. במקביל גם אנחנו הלכנו להתייעץ כדי להבין מה להגיד, מה לשאול, ממה כדאי להימנע ואיך להתמודד עם הפחדים והחרדות שלנו כהורים. אחרי כמעט חודשיים עודדנו את נטע לצאת לעבוד לפחות יומיים בשבוע. בהמשך, עם התקדמות הטיפול הפסיכולוגי, כבר נוצרו אצלה מטרות חדשות לחיים כמו לייצר זיכרונות חדשים, כיוון שרבים מזיכרונות העבר שלה שזורים באלה שאינם עוד.
אורלי אביר לב היא בעלים של "חינוך במחשבה תחילה" חברה המספקת פתרונות פדגוגיים וארגונים למוסדות חינוך.
פורסם לראשונה: 11:50, 19.03.24
