הפסקת פעילות. כשילד בגן חוזר על התנהגות לא רצויה כמה פעמים, אני אומרת לו שעכשיו הוא יהיה בהפסקת פעילות - ואחרי שינוח קצת ויירגע הוא יוכל לשוב ולשחק עם חבריו. אותו ילד יושב על כיסא ומתבונן על הנעשה סביב בכיתה, ועל חבריו שממשיכים בפעילותם, ולאחר כמה רגעים אני ניגשת אליו ושואלת אותו אם הוא מרגיש רגוע יותר ואם הוא רוצה לחזור ולשחק עם חבריו.
אני מזכירה לילד איך הוא התנהג קודם לכן, ואומרת לו שאני מצפה ממנו לא לחזור על אותה התנהגות. הוא שמח שהפסקת הפעילות הסתיימה והוא יכול לשוב לעיסוקיו. אני מסתכלת עליו, חיוך ענק על פניו, ונזכרת בשיחת הטלפון שקיבלתי יומיים אחרי ראש השנה.
זה היה הרופא שלי, ובשורה אחת בפיו: "את צריכה לשבת בהפסקת פעילות". בשקט, בלב, בלי שהוא יישמע, צעקתי: "דוקטור יקר, אתה קצת מתבלבל! הפסקת פעילות זו גישה שאני המצאתי ולך אין שום זכות להשתמש בה!" (תמיד ידעתי שיגיע היום שבו הגלגל יתהפך והגישה הזאת תצחק לי בפרצוף, אני והרעיונות שלי).
הוא ממשיך להסביר: "אנחנו צריכים לבצע בדיקה, יש איזה משהו חשוד ברחם. עלינו לוודא שלא צריך ניתוח, ולאחר מכן נוכל להמשיך בטיפולים". אנחנו מנתקים את השיחה ואני, כהרגלי, מתחילה לתקתק את הדברים - מתקשרת לרופא המומחה, שולחת טפסים, מקבלת טפסים, חותמת, כותבת מיילים, וחושבת לעצמי שאם אי פעם אחשוב על שינוי מקצועי, אין ספק שניהול אדמיניסטרטיבי כלשהו הוא בהחלט כיוון שכדאי לי לשקול.
קראו עוד:
שלושה שבועות חלפו מאז אותה שיחה, מאז אותו יום שהתחילה הפסקת הפעילות שלי. בגן, אני אומרת לילדים מתי תסתיים הפסקת הפעילות, הם יודעים שממש עוד מעט הם ישובו לשחק עם חבריהם. יש להם תקווה. בהפסקת הפעילות שלי אין שום גננת שתבוא, שתרגיע, שתגיד לי מתי אחזור לשחק שוב. ההפסקה שלי נמשכת נצחים. גננת בהפסקת פעילות! אה! מי דמיין?!
אני מרגישה שהתקווה אבדה. הושיבו אותי על כיסא, קבעו זאת כעובדה (אני נשבעת שהתנהגתי יפה! בחיי! לא נשכתי אף אחד וגם לא חטפתי לדניאל את הטרקטור!). הכיסא הזה לא נוח לי, הוא מכאיב לי בגב. הוא לוחץ לי על הבטן ועל הנשמה. והישיבה על הכיסא הזה גורמת לי להרגיש שהאימהות רחוקה ממני כל כך.
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? כתבו לנו
אני רוצה לקום ממנו ולחזור לזריקות, לביקורות, לשאיבות ולהחזרות! אני מוכנה לחזור לכל זה, רק לא להמשיך לשבת על הכיסא הזה ולחכות (משום מה יש לי חשק עז לשחק במשחק הכיסאות ולהפסיד...מי בעניין?). אני מחכה שהרמזור יחליף את צבעו לירוק ויסמן לי שאפשר להמשיך, צבע ירוק שיקפיץ אותי מהכיסא בחזרה לנקודה שבה הפסקתי.
לעבור טיפולים זה לא חוויה נעימה (בלשון המעטה, כן?), אך יש משהו בתהליך הזה שתמיד מוליד תקווה חדשה להזדמנות חדשה בכל חודש מחדש. ועכשיו, הכול עצר מלכת ואני נותרתי להביט מהצד, מחכה שתורי יגיע שוב. האימהות נראית רחוקה מתמיד.
חגי תשרי כבר מאחורינו. נחתי, נפשתי, טיילתי ונהניתי. החופש הביא איתו רגעים נפלאים וגם געגועים לחזור לשגרה המוכרת והטובה. למרות הקושי, אני גם מברכת את הפסקת הפעילות שלי שנתנה לי קצת חופש מהטיפולים, ואני יכולה להתענג על סושי וגם ליהנות מיין טוב. אבל, אני גם מתגעגעת לאותה שגרה מוכרת שתקרב אותי לאימהות.
כשהייתי ילדה אהבתי כל כך את השיר "התחדשות" של נעמי שמר:
"אחרי החגים יתחדש הכול, יתחדשו וישובו ימי החול,
האוויר, העפר, המטר והאש,
גם אתה, גם אתה תתחדש..."
שיר תקווה אמיתי, שיר ידיעה - ידיעה עמוקה שעוד מעט אקום מהכיסא. וכשאקום ממנו, אצא שוב לדרך. לא אחזור אחורה לאותה נקודה שבה הפסקתי, היא נשארה אי שם בחגי תשרי. כשאקום מהכיסא, אתחדש בדרך חדשה אל עבר האימא שבתוכי.
הפסקת פעילות, כן, בדיוק כמו שזה נשמע. פעילות שהופסקה באופן זמני לצורך תכנון מחדש, ואחריה חזרה לשגרה. גישה גאונית, לא? אני חייבת לדבר עם מי שהגה את הרעיון.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
