כולם יודעים שילדים לא מגיעים לעולם עם ספר הדרכה. אף אחד לא באמת מכין אותנו להורות ועל אחת כמה וכמה להורות בזמן מלחמה. איך מקיימים הורות סבירה בעולם שכולו לא סביר? ומה תפקידה של מערכת החינוך?
בשאלות האלו בדיוק עסק הפאנל "מקום לדאגה: הורות במלחמה" שהתקיים אתמול (שני) בוועידת החינוך של ynet ו"ידיעות אחרונות". בפאנל השתתפו צח סימון, כותב ויוצר הבלוג "אמאל'ה אני אבא!", אפרת לקט, מחברת רב המכר "אמא מאמנת" ומעוז בן אבי אשכנזי, מאמנת הורים ומדריכה מונטסורית שפונתה עם משפחתה מביתם. אליהם הצטרפה גם עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד.
ועידת החינוך 2024 - מקום לדאגה: הורות במלחמה
(צילום: ירון ברנר)
ולפני הכול, קצת נתונים: 48% מהילדים ובני הנוער בישראל נחשפו לאירועים קשים הקשורים למלחמה, 29% מכירים אדם שנפגע במלחמה. 83% נחשפו לאירועי טרור קשים בטלוויזיה וברשתות החברתיות. 46% דיווחו כי הוריהם שירתו במילואים. מאז מגפת הקורונה חלה עליה של 37% ברמת תסמיני דיכאון אצל ילדים ובני נוער ו-54% בתסמיני חרדה.
ורד, מה אתם רואים בשטח? מי הילדים ובני הנוער שעומדים מאחורי הנתונים האלה?
"אנחנו רואים עלייה מטורפת ברמות החרדה בקרב בני נוער. היבט נוסף הוא ילדים בסיכון. בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה יש עלייה של כמעט 40% בפניות בקשר לאלימות במשפחה כלפי ילדים. שיהיה ברור, אנחנו לא מדברים רק על הילדים ניצולי הטבח או על הילדים המפונים או אלה שחזרו לביתם ועדיין רצים בין ממ"דים. אנחנו מדברים על כל הילדים והנוער שנמצאים היום בישראל, שגם סובלים מטראומת השבעה באוקטובר וגם חיים תשעה חודשים לתוך מציאות של מלחמה. הם עברו שנת לימודים בצל מלחמה ועוברים עכשיו חופש גדול בצל מלחמה. יש ילדים שאחד ההורים שלהם, לפעמים שניהם, נמצאים במילואים. לפעמים אלה האחים הגדולים שלהם. אלה מעגלי טראומה ובדרך כלל כשילד נמצא בטראומה, הוא פונה לעזרה אל ההורים שלו, המורים שלו או מטפלים למיניהם, אבל אנחנו נמצאים בטראומה קולקטיבית ששותפה לה כל מדינת ישראל. וגם אנשי המקצוע נמצאים במצב של חוסר בכוחות וכשמוסיפים לזה את היעדר ההשקעה של המדינה, אנחנו נמצאים במשבר מאוד עמוק ומאוד רחב ומאוד מתמשך".
אפרת לקט, מדריכת הורים, פוגשת את האנשים מאחורי הנתונים האלה בקליניקה.
אפרת, מה את שומעת מהורים שמגיעים אלייך בתקופה הזאת?
"עוד לפני השבעה באוקטובר, למתבגרים היו התפרצויות זעם ונטיות להתנהגויות סיכוניות כי זה חלק מהשלב ההתפתחותי. כבר בקורונה ראינו נתונים מאוד מדאיגים של לחץ וחרדה ואני חושבת שמאז המיקוד שלי בהדרכת ההורים הוא בדיוק במקומות האלה. אני מרגישה שמערכות המדינה לא מתפקדות. העובדה ששנת הלימודים התקיימה כסדרה היא הזויה מבחינתי. מערכת הלימודים הייתה צריכה להכיל תוכן אחד ואחד בלבד: איך אנחנו מנהלים את הרגשות שלנו ואת מדדי הלחץ והחרדה שלנו? זה הדבר היחיד שבית הספר היה צריך לעסוק בו".
ורד, מה קרה כאן השנה מבחינת מערכת החינוך? האם נבנתה איזושהי תוכנית?
"יש אנשים טובים בתוך המערכת והיו יוזמות מרובות כדי לאפשר לילדים להתמודד טוב יותר, אבל זו טיפה בים. אם את רוצה נתון שמספר את הסיפור כולו: 40% מהתקנים של הפסיכולוגיות החינוכיות במחוז דרום היו לא מאויישים עוד לפני המלחמה".
זה אומר שיש בכל הארץ 1,400 תלמידים על פסיכולוג חינוכי אחד.
"הנוער שאנחנו פוגשים אומר לנו - אנחנו משוועים לזה שידברו איתנו, שיראו אותנו, שישאלו כל אחד מאיתנו באופן יזום מה אנחנו צריכים, מה קשה לנו. איך אפשר לעשות את זה כשאין בעלי מקצוע? ואם לא די בזה, התבשרנו על קיצוץ רוחבי, שכולל כמובן את משרדי החינוך, הרווחה והבריאות, המשרדים שהכי חשובים עבור ילדים במצוקה רגשית. רציתי להגיד שזו שערורייה, אבל זו לא רק שערורייה. זו טרגדיה. זו מכה אנושה לילדים שהכי זקוקים לסיוע, ובמקום יד מושטת לעזרה הם מקבלים מהמדינה יד קפוצה. במקום לבוא עם בשורה עבור הילדים אחרי תשעה חודשים של מלחמה, הם באים עם קיצוץ שהוא מכה לשירותים שהורעבו והוזנחו עוד קודם".
אילו ילדים ובני נוער יגדלו כאן אם לא תהיה תוכנית כזאת?
"ילדים שלא תהיה להם תפיסת עתיד, ילדים בלחץ, ילדים בחרדה, ילדים שרוצים להצליח בלימודים אבל אין להם את הכלים, ילדים שמתקשים ליצור קשרים חברתיים. ילדים שיגיעו למצבים אקוטיים. אנחנו נמצאים בנקודת זמן שאם הממשלה לא תתעשת, אנחנו נידרדר לתהום".
מפחדים על החיים של אבא
מעוז בן אבי אשכנזי פונתה מביתה יחד עם ילדיה, ובעלה נמצא במילואים כבר תשעה חודשים. המציאות הקשה שוורד ואפרת מדברות עליה - היא היומיום של הילדים שלה.
"המציאות הזו עבור הילדים שלי התחילה בשבעה באוקטובר כשאמרנו להם 'תארזו תיקים, אנחנו יוצאים מהבית', היא מספרת. "ארזנו ויצאנו מהבית במחשבה שתוך שבוע-שבועיים אנחנו חוזרים אליו, ועד היום לא חזרנו אליו. הילדים שלי עוברים ממקום למקום. בכל מקום שאנחנו נמצאים הם צריכים להסתגל לבית חדש, לסביבה חדשה, לחברים חדשים ולמסגרת חינוך חדשה".
הם מצליחים לפתח קשרים חברתיים במקום הזה של חוסר וודאות?
"לא. הם מצליחים לפתח קשרים חברתיים כי הם ילדים, אבל אלה לא קשרים חזקים כמו שיש להם כשאנחנו נפגשים עם החברים מהקיבוץ. שם ישר נהיה חיבור והם אפילו לא צריכים את הנוכחות שלנו. הפינוי הראשון שלנו היה לצימר. היה מאוד קשה להיות עם ארבעה ילדים בתוך צימר. אחר כך שכרנו סאבלט לארבעה חודשים ובאוגוסט אנחנו מפנים את הסאבלט והולכים למקום חדש. הילדים אומרים בפה מלא: 'הפעם אנחנו לא ניקשר, אנחנו לא נפתח קשרים חברתיים'. הם לא רוצה להכיר חברים חדשים, הם יודעים שזה זמני. הפרידות האלה שוב ושוב והיצירה של הקשרים החדשים דורשות המון אנרגיות".
3 צפייה בגלריה
''הילדים לא רוצים יותר לייצר קשרים חברתיים''. מעוז בן אבי אשכנזי (מימין) בוועידת החינוך של המדינה
(צילום: עוז מועלם)
את מרגישה שמערכת החינוך מכווננת ברמה כזו או אחרת למצב שבו המשפחה שלך נמצאת?
"בתחילת המלחמה, כשרק נכנסנו למסגרת שאליה התפנינו, הייתה יותר תמיכה. עטפו את הילדים המפונים, לא באנשי מקצוע, לצערי, אבל היו תגבורים של מורות חיילות ושל בני נוער. היום הם ככל הילדים, כשהפער הוא אטומי. הם מפונים ואבא שלהם במילואים. הם מתמודדים עם פרידות תכופות מאבא שלהם והם גם לא בבית שלהם. הם לא במקום בטוח. עולים המון פחדים, על החיים שלנו, על החיים של אבא. על איך ומתי נחזור הביתה".
מה זה אומר פחדים על החיים של אבא?
"מה יהיה אם אבא לא יחזור מהמילואים אף פעם".
מה עונים על שאלה כזאת?
"בודקים איפה אבא נמצא ומדברים איתו בטלפון. מראים שהוא נמצא במקום בטוח, שפיזית הוא מוגן. מנסים לתת את הביטחון הזה למרות שזה אף פעם לא במאה אחוז".
איך את מתמודדת עם ההכרח לענות על שאלות כאלה?
"אני חושבת שיש לי כלים לענות לשאלות האלה. יש לי תמיכה ואני עונה ממקום של ידע וממקום של הסתכלות מאוד מאוד ספציפית עליהם, על הצורך שלהם ועל האתגרים שהם חווים. כל אחד מהם זה עולם שלם בפני עצמו".
מה לספר לילדים?
רוב הנתונים הקשורים לילדים במלחמה מדברים על בני נוער. באופן כללי אנחנו לא ממש מתייחסים לילדים הקטנים מתוך תפיסה שהם בכל מקרה לא מבינים הרבה וגם לא יזכרו.
3 צפייה בגלריה
''מנסה לייצר לילדים איזושהי בועה''. צח סימון (משמאל) בוועידת החינוך של המדינה
(צילום: עוז מועלם)
צח סימון הוא הורה לקטנטנים: "הילדים מבחינתי בתקופה הזאת הם מתנה כי הם מאפשרים לי אסקפיזם. עם ילדים קטנים אין לך דקה לנשום, הם תמיד צריכים משהו ואתה לא יושב יותר משלושים שניות. עם כמה שזה קשה, זה טוב, כי זה מאפשר לי לא להיות בתוך כל הרע 7/24. כן נשאלת השאלה לאיזו רמה אתה מספר להם מה קורה. לא מזמן בישלתי עם הילדה שלי והיא אמרה לי: 'אבא, בגן יש לנו משפחה עם שתי אימהות'. מגניב. ממשיכים לבשל. ואז היא אומרת: 'יש גם משפחות עם שני אבות. ישכל מיני סוגים של משפחות. יש משפחות שאין בהם לא אבא ולא אימא'. היא פתאום הביאה את זה, לא קשור לכלום. לא ידעתי מה לענות לה. אני מנסה כמה שיותר, לייצר להם איזושהי בועה. קצת לשמור עליהם".
אפרת, אז מה נכון בגילאים האלה? האם צריך לשמור אותם בבועה או האם כן צריך לתווך להם את המצב?
"ראיתי הורים שבחרו לשתף ולספר מהן התמונות האדומות שתלויות, מה זה הסיכה הצהובה, ויש הורים שבחרו שלא. אני חושבת שהורה, דווקא בגלל שאין הנחיות פעולה מדודות, יש לו את האינטואיציה והיא צריכה להיות מלווה בידע".
מעוז, מה את אומרת לילדים?
"אני בצד שמשתף ומספר מההתחלה. גם כי עובדתית התפנינו מהבית, אבל גם אם לא - אני חושבת שצריך לספר מה קורה מבלי להיכנס לפרטים".
