השלב הראשון, ואולי החשוב ביותר, בהתמודדות עם משבר נפשי של בני נוער כרוך בזיהוי המצב ובהגדרתו כמצב משברִי, ובהבנה שלנו, ההורים, שהילד או הילדה שלנו נמצאים במצוקה נפשית משמעותית - אולי אף כזו המסכנת את חייהם.
5 צפייה בגלריה
הגדרת המצב המשברי היא השלב הראשון, ואולי החשוב ביותר, בהתמודדות עם משבר נפשי של ילדינו
(צילום: Shutterstock)
גיל ההתבגרות כשלעצמו הוא גורם סיכון מרכזי ראשון. אנחנו יודעים שבגיל זה חלה עלייה תלולה במחשבות אובדניות, בניסיונות אובדניים ובמקרי התאבדות. חלק ניכר מההסבר לעלייה זו קשור בהפרעת הדיכאון המאפיינת נכון להיום כ-20% מבני הנוער. לגורם סיכון זה מתווספים "טריגרים" שונים בחיי הנער או הנערה, העלולים להגביר את הסיכון שלהם לפתח מחשבות אובדניות.
למה דווקא בגיל ההתבגרות?
גיל ההתבגרות במהותו הוא תקופת מעבר, גשר בין ילדות לבין בגרות. הנער והנערה נפרדים אט-אט מזהותם המוכרת כילדים, ואמורים לגבש תוך שנים ספורות את זהותם כאנשים בוגרים. בימינו תקופה זו הולכת ומתארכת: היא מתחילה מוקדם יותר מאשר בעבר (יהיו מי שיגידו שראשיתה כבר סביב גיל 11-10), ונמשכת שנים רבות, לעתים עד אמצע שנות ה-20 שלנו.
דיכאון ואובדנות בגיל ההתבגרות - כל הכתבות:
מכיוון שמשימתם העיקרית של בני הנוער היא לגבש את זהותם האישית, זהות המובחנת מזהותם כילדים ומובחנת גם מזהות הוריהם, לעיתים בתקופה זו הם חווים מנה גדושה של טלטלות וסערות רגשיות. אגב, לא כולם חווים סערות. חשוב לומר שטלטלות רגשיות אינן מחויבות המציאות, יהיו בני נוער שיעברו את שנות ההתבגרות שלהם ברוגע יחסי, ללא משברים דרמטיים, וזה יופי.
עם זאת, עבור רבים אחרים תהיה זו תקופה רגישה, שבמהלכה עלולים לפרוץ משברים לא פשוטים - משברים שבמקרים קיצוניים עלולים להוביל את הנער או הנערה לביצוע ניסיונות אובדניים, ואף לגרום למותם.
גיל ההתבגרות: שינויים מבפנים
במהלך גיל ההתבגרות חלים אצל ילדינו שינויים מרחיקי לכת בכל מישור אפשרי: הצמיחה הגופנית מואצת, איברי המין מתפתחים, ההורמונים משתוללים בגופם; זהו גיל שבו המתבגרים מתבוננים פנימה ובודקים: מי אני? מה מאפיין אותי? במה אני טוב? זה גיל שבו הם רוצים להיות "בדיוק כמו כולם" וגם "הכי מיוחדים"; המפה החברתית שלהם משתנה – מעגלים חברתיים מוכרים מתחלפים באחרים (ולכם, ההורים, פתאום אין מושג מיהם החברים החדשים של ילדיכם).
במהלך גיל ההתבגרות הילדים שלנו מפתחים יכולות חשיבה משמעותיות, פרספקטיבה רחבה על העולם ותחומי עניין חדשים, ועדיין חצ'קון קטן שצץ להם על המצח עלול לבאס אותם ו"להחריב" להם את היום. ברמה המוחית, יש עדויות לכך שהשינויים החלים אצל מתבגרים, במיוחד בשלבים המוקדמים של גיל ההתבגרות, הם חסרי תקדים – משניים בהיקפים רק לשינויים החלים אצל תינוקות בשנה הראשונה לחייהם. עם זאת,
במקביל יש אזורים מוחיים מסוימים המתפתחים לאט יותר, ומגיעים להבשלה מלאה רק באמצע שנות ה-20 של האדם. עובדה זו היא שמסבירה פעולות אימפולסיביות שמתבגרים עלולים לבצע, מבלי לחשוב עליהן "עד הסוף".
גיל ההתבגרות: סערות מבחוץ
כל מערך השינויים הנרחב הזה שעובר על ילדינו המתבגרים - שינויים החלים "מבפנים" - פוגש מציאות חיצונית לא פשוטה. חלק ניכר מאתגרי גיל ההתבגרות מוכרים לנו היטב, הרי גם אנחנו היינו מתבגרים פעם. בהקשר זה נזכיר: אהבה נכזבת, קושי בלימודים, עומס רב, התנגשות בין תפקידים שונים ומטלות, טסט נהיגה נוסף שנכשלתי בו, אי-קבלה למשלחת של הצופים, למכינה הקדם-צבאית שכל כך רציתי, לגיבוש של היחידה המובחרת שחלמתי עליה. ועל אף שהנושאים מוכרים היטב לכולם, מתבגרים רבים חשים ש"זה קורה רק לי" וש"ההורים לעולם לא יבינו מה עובר עליי".
בנוסף, מתבגרים רבים חיים בתחושה ש"כולם מסתכלים עליי" (על החצ'קון שהופיע על המצח; על הטעות הקטנה באקורדים, כשניגנתי מול השכבה). וכמובן לכל אלה נוספים גם החשיפה והסכנות הכרוכות באלכוהול, עישון, סמים, חשש מפני פגיעות מיניות, ועוד התמודדויות רבות שהמתבגרים שלנו מוקפים בהן מכל עבר.
בעשור האחרון נוספו גם אתגרים חדשים, הנובעים בעיקרם מהמציאות הטכנולוגית שבה אנחנו מגדלים את ילדינו, והופכים מורכבים יותר משנה לשנה. בהקשר זה נזכיר בעיקר את ההתנהלות ברשתות החברתיות וההתמכרות למסכים, עם כל מה שהם מביאים איתם. ובכן, מה הפלא שבצד ההתפתחות, הצמיחה, ההתבגרות והשמחה האופייניים לבני הנוער, מופיעים אצלם לעתים גם משברים וסערות - מצבים של לחץ, מתח, חרדה ודיכאון?
ואולם, דווקא מכיוון שסערות רגשיות הן נורמטיביות והן נחלתם של רוב המתבגרים, קשה לעיתים להבחין בין סערת גיל התבגרות נורמלית ושגרתית, לבין מצב נפשי מדאיג הדורש התייחסות שונה: מצדנו ההורים, ואולי גם תוך עירוב אנשי מקצוע טיפוליים.
איך נזהה דיכאון אצל בני נוער?
מתי נדע שהמצוקה היא יותר מנורמלית? איך נדע מתי מדובר במשבר? ומתי משבר זה עלול להפוך לסיכון אובדני? מצוקה או משבר מתבטאים בדרך כלל במה שאנו קוראים בשפה הקלינית - דיכאון. נכון, לכולנו יש ימים של דכדוך ושל מצב רוח ירוד, זה רגיל ונורמטיבי, ואף שכיח כשמדובר בבני נוער. מצב רוח ירוד אינו מוגדר כדיכאון.
על פי ההגדרות הפורמליות, דיכאון הוא מצב של ירידה דרמטית בתפקוד שנמשכת יותר משבועיים ברציפות. זהו שילוב בין מצב רוח ירוד מתמשך, לבין חוסר הנאה מדברים שאנחנו עושים, ושנהגנו ליהנות מהם (מאפיין שנקרא אַנהֵדוֹנְיָה). למשל, הילד שאהב לנגן בגיטרה או הילדה ששמחה ללכת לצופים מפסיקים לפתע ליהנות מפעילויות אלה וזונחים אותן, בלי שאלה יתחלפו בתחביב מהנה אחר. פעמים רבות זהו הסימן הראשון לדיכאון.
"לפי ההגדרות הפורמליות, דיכאון הוא מצב של ירידה דרמטית בתפקוד שנמשכת יותר משבועיים ברציפות -שילוב בין מצב רוח ירוד מתמשך, לבין חוסר הנאה מדברים שנהגנו ליהנות מהם"
במקביל, כולנו יודעים שבני נוער רבים מבקשים לסגור את דלת חדרם, ורוצים פרטיות, וזה טבעי ונורמטיבי. אולם כשההסתגרות וההתבודדות הופכות קיצוניות, אלה סימנים שחשוב לשים לב אליהם, במיוחד כשהם מופיעים אצל נער או נערה שבדרך כלל נהגו להיות פתוחים וחברותיים, או כשהם אינם מתקיימים באיזון עם מצבים אחרים, של תקשורת פתוחה וזורמת ביניכם.
קורה שהורים מרגישים שילדם אינו עצוב ומדוכא, אלא בעיקר סוער, כעוס ורגזן. חשוב לציין שדווקא בקרב מתבגרים הדיכאון מתבטא לעתים קרובות בכעס, רגזנות ועצבנות קיצונית. מאפיין זה עלול לבלבל, שכן הנער או הנערה נראים כועסים ופחות מדוכאים, אך מתחת לכעס מתחבא כאב גדול.
סימנים נוספים הקשורים לדיכאון הם קשיי שינה: מצבים שבהם הנער מתעורר הרבה בלילה, קם לפנות בוקר, או להיפך, לא מצליח לצאת מהמיטה; וכן שינויים בתיאבון - חוסר רצון לאכול עד כדי ירידת משקל חריפה, או להיפך, אכילה רבה מהרגיל באופן קיצוני ולא סביר.
עד כמה הדיכאון הוא תופעה שכיחה?
הפרעת דיכאון היא תופעה שכיחה בקרב צעירים ובני נוער, והיא עולה באופן משמעותי עם תחילת גיל ההתבגרות. המחקר מלמד כי בעשורים האחרונים שיעור הדיכאון בקרב מתבגרים עלה באופן ניכר, כך שכיום כ- 20% מבני הנוער סובלים מדיכאון. עם זאת, שלא נתבלבל: השכיחות הגבוהה אינה הופכת את המצב לנורמטיבי. דיכאון הוא הפרעה נפשית חמורה שיש לטפל בה, גם אם הוא מופיע אצל אחד מכל חמישה בני נוער.
אחד התסמינים החריפים של דיכאון הוא קיום מחשבות אובדניות. בדומה לסטטיסטיקה אודות דיכאון, מחקרים שנעשו בישראל מצביעים על כך שאחד מכל חמישה בני נוער מתמודד עם מחשבות אובדניות, ברמה זו או אחרת. מצד אחד, חשוב לומר: רוב בני הנוער שחולפות בראשם מחשבה על מוות - לא צפויים להתאבד או לבצע ניסיון אובדני. מצד שני, לצערנו, יהיו ביניהם כאלה שהמחשבות הקשות עלולות להיתָרגם אצלם לניסיון אובדני, ואף לגרום למותם.
"כ- 20% מבני הנוער סובלים מדיכאון במהלך גיל ההתבגרות. עם זאת, שלא נתבלבל: השכיחות הגבוהה אינה הופכת את המצב לנורמטיבי. דיכאון הוא הפרעה נפשית חמורה שיש לטפל בה, גם אם הוא מופיע אצל אחד מכל חמישה בני נוער"
התנהגות אובדנית והתאבדות הן תופעות שכיחות מדי בקרב צעירים. הנתונים מצביעים על כך שצעירים בישראל מתים מהתאבדות יותר מאשר מגורמי סיכון אחרים שאנחנו מוטרדים לגביהם (תזונה, שעות מסך, חברים, מחלות פיזיות, גיוס לצבא ועוד). ואם לא די בכך, למרבה הצער, שיעורי האובדנות בקרב בני נוער בעולם עלו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, והגיל שבו מתחילות התאבדויות - הולך ויורד.
אם פעם הגישה הייתה כי התאבדויות מתרחשות מגילי 15 ומעלה, אנחנו עדים כיום להתנהגויות אובדניות ולמוות הנגרם מהתאבדות כבר בגילים צעירים של ילדים בני עשר ופחות.
טריגרים להחרפת מצוקה נפשית
בצד גיל ההתבגרות כשלעצמו, והפרעת הדיכאון שעלולה להתפתח אצל ילדינו, חשוב לשים לב גם לאירועים משמעותיים שהילד חווה, שעלולים להוות "טריגרים" המגבירים את הסיכון להתפתחות דיכאון ואף לחשש אובדני. אירועי חיים משמעותיים בחיי הילד, כמו גירושי הורים, אובדן דמות משמעותית, יציאה מהארון, במיוחד כשהסביבה אינה פתוחה לכך, תהליך של שינוי מין (טרנסג'נדרים), פגיעה מינית או פיזית, פרידה כואבת על רקע רומנטי, חרם חברתי - כולם עלולים להיות טריגרים להתפתחות משבר חריף אצל ילדינו, ולכן יש להתייחס אליהם כאל תמרורי אזהרה.
בצד אירועי חיים מטלטלים אלה, אנחנו יודעים שלמרבה הצער, גם אירועים נקודתיים יחסית - שיימינג, בריונות או איומים ברשתות החברתיות, ואפילו פוסט מעליב באינסטגרם או תמונה אינטימית שהופצה ללא רשות - כל אלה עלולים אף הם לעורר בילד שלנו תחושה שהכול אבוד ושאין טעם לחיים.
לסיום חלק זה, זכרו: זיהוי נכון של מצב המצוקה אצל הילד שלנו, והנכונות שלנו להכיר בקיומה של המצוקה - זהו ללא ספק השלב הראשון והחשוב ביותר בהתמודדות עם המצב.
פרופ' יוסי לוי בלזצילום: עופר חג'ביפרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. מחבר הספרים "להאיר את הרי החושך - אובדנות בקרב בני נוער" והספר החדש "מתחת לשמיים השחורים - שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה"
ד"ר הילי כוכביצילום: אלדד מאסטרוד"ר הילי כוכבי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת הספרים "המדריך הישראלי להורים" (עם עמירם רביב) ו"הורים טובים", מרצה וחברת סגל בפקולטה לפסיכולוגיה ב"מרכז האקדמי למשפט ולעסקים"
*
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771
פורסם לראשונה: 20:00, 03.07.23
