הפרישה של סימון ביילס, שיאי העולם, הנפת המדליות וניגוב הדמעות: משדרי האולימפיאדה, שבהם צופות משפחות רבות בימים אלה במשותף, מעוררות שיח מעניין על התכונות והמיומנויות של ספורטאים, ומציפות את השאלה - איך אפשר ליישם אותן בחיים שלנו ושל הילדים?
אותו שיח עוסק בהקשבה לעצמנו לצד הישגיות, הרשות (והחובה) של כל אחת ואחד לבחור את הטוב עבורם, ובהתמודדות בריאה עם לחצים, מה שמספק הזדמנות להשתמש באלה בפעילויות של הילדים שלנו וכאמור בחיים בכלל.
קראו עוד:
הצפייה בניצחונות של ספורטאים תחרותיים, לצד קשיים ואכזבות, מאפשרת להורים ולילדים להציץ לעולם הספורט התחרותי – ובאמצעותו גם לשוחח על אותם אלמנטים שקיימים בחיינו. כן, גם אם ילדינו "רק" משחקים כדורסל או כדורגל, או עוסקים בהתעמלות, אומנות לחימה או ריקוד.
"אין סוג ספורט עדיף על האחר באופן מוחלט - זה בעיקר תלוי באישיות, ברצונות ובסדר העדיפויות של הילד"
התרומה הרגשית של ספורט לחיי הילדים שלנו
העיסוק בספורט מזמן מגוון רחב של התמודדויות רגשיות וחברתיות לחיי הילדים. ספורט קבוצתי מפגיש את הילדים עם הצורך לתת מקום לאחרים ולהיות חלק מקבוצה, ועם זאת להתבלט באופן אישי. לא לכל הילדים קל לשלב בין השניים. בספורט קבוצתי, כמו גם אישי, הילדים מתמודדים עם לחצים ועם הדרישה להיות מחויבים ללוח זמנים - וממושמעים. הם לא יכולים לעשות רק את מה שמתאים להם באותו רגע, והם לומדים את המשמעות של אחריות ומחויבות, והשתייכות לדבר גדול יותר כמו אגודה או קבוצה.
הילדים שעובדים מול מאמנים נדרשים לבנות איתם מערכות יחסים שמבוססת על אמון: עליהם להיות מסוגלים לשתף אותם במכשולים ובקשיים שהם חווים בדרך, וגם לווסת רגשות של קנאה, תחרות, כעס ועלבון שעולים מול חברי הקבוצה או מולם - כשהדברים אינם קורים כפי שתכננו או רצו.
ההתמודדויות הללו מלמדות את הילדים שאכן יש קשיים ואתגרים במסע שבו הם נמצאים, ושעליהם להיות מחויבים ונחושים אם הם רוצים להתמיד. הן מגבשות יכולות של תכנון, התכווננות, דחיית סיפוקים מידיים וויסות רגשי.
"מתלבטים באיזה ספורט לבחור? הבחינו בין בין ספורט אישי לבין ספורט קבוצתי, ובין ספורט עם אופי תחרותי - לבין ספורט שנועד בעיקר להנאה, הבעה עצמית וגיבוש חברתי"
התמודדות עם לחצים
אחת היכולות שאינן קשורות ישירות ליכולות של הילדים בספורט, אך ישפיעו מאוד על רמת התפקוד ועל ההנאה שלהם מכך, היא התמודדות עם לחצים. מדובר ביכולת בעלת בסיס אישיותי - אך היא גם נרכשת. בנוסף, יש ילדים שהמזג שלהם מאופיין בנטייה לחרדה או לחץ, ויש ילדים שמאופיינים ביכולת לחוות דברים יותר בקלות, ולהרגיע את עצמם כשהם בלחץ.
עם זאת, גם ילדים שנוטים להילחץ יכולים לעבוד, ואפשר לסייע להם. בבית או בעזרת איש מקצוע ניתן ללמדם טכניקות של נשימות, הרפיה ודמיון מודרך, שיכולות לסייע בהתמודדות. כמו כן, ילדים שמצליחים לשתף את ההורים המאמן או המטפל בחוויה הפנימית שלהם לפני תחרויות או משחקים, יכולים לקבל עזרה ספציפית ומותאמת לאתגרים שלהם. גם הכוונה התנהגותית להתנהלות לפני משחקים או תחרויות, יכולה לעזור.
"הילדים מתמודדים עם לחצים, ועם הדרישה להיות מחויבים ללוח זמנים וממושמעים. הם לומדים את המשמעות של אחריות ומחויבות, השתייכות לדבר גדול יותר כמו קבוצה"
איך להתאים את הספורט לאישיות של הילד שלנו?
הורים לילדים שנמצאים בספורט שאינו מתאים להם, או שרוצים לסייע לילדיהם שמתלבטים במה לבחור, יכולים לפעול לפי ההבחנה שבין ספורט אישי לבין ספורט קבוצתי, ובין ספורט עם אופי תחרותי - לבין ספורט שנועד בעיקר להנאה, הבעה עצמית וגיבוש חברתי.
ההשתייכות לקבוצה מתאימה לילדים חברותיים, שמסוגלים לשים לפעמים את ההישג האישי בצד ולהיות חלק מקבוצה שפועלת יחד - ילדים שרגילים לחלוק, ושרגילים להיות חלק ממשהו גדול יותר. אין זה אומר שילדים שיתאימו לספורט קבוצתי אינם תחרותיים, אבל ייתכן שאותם ילדים שיוכלו לשמוח ולהיות גאים בהישג קבוצתי - גם כשהם לא תפקדו באופן אופטימלי ברמה האישית, ויוכלו לפרגן לאחרים בקבוצה שתרמו יותר לניצחון או לתת להם מקום.
ספורט קבוצתי מתאים לילדים שמוכנים לסמוך על אחרים, לא להיות תמיד בשליטה, ולקחת אחריות גם כשיש אחרים שיכולים לעשות דברים או אתגרים במקומם.
ספורט אישי מתאים לילדים שרגילים יותר לסמוך על עצמם, וזקוקים ליותר שליטה. ילדים שלא מוותרים בקלות על ההישג האישי לטובת הכלל, וילדים שערך ההישג האישי חשוב להם יותר מערך ההישג הקבוצתי. ספורט אישי יתאים גם לילדים שמחפשים פחות את מסגרת ההשתייכות החברתית כחלק מהפעילות.
גם כאן, אין פירוש הדבר שיש סוג ספורט שהוא טוב יותר מבחינה ערכית מהשני, אלא שחשוב להתאים את סוג הספורט לילד ולאישיותו כדי שהוא יוכל להביא את יכולותיו לידי ביטוי באופן מיטבי.
"הבחירות הן של הילד - ואם לאורך זמן הוא לא נהנה מחוג ספורט כלשהו, נכון להקשיב לו ולאפשר בחירה"
באופן דומה, ניתן לעזור לילדינו להחליט אם להשתתף בספורט תחרותי או לחילופין בספורט שנועד בעיקר להנאה וביטוי עצמי. ספורט תחרותי יתאים לילדים שנהנים מהתחרות ומרגישים שהיא מניעה אותם, ושמתמודדים באופן טוב או סביר עם לחצים. ספורט שאינו תחרותי יתאים יותר לילדים שמחפשים מסגרת חברתית ומהנה, וחוויה, ופחות מפיקים תועלת או נהנים מתחרויות. שוב, אין ספורט עדיף על האחר באופן מוחלט - זה בעיקר תלוי באישיות, ברצונות ובסדר העדיפויות של הילד.
הורות תומכת ולא לוחצת
לאופן שבו יתנהלו ההורים מול הילד שעוסק בספורט יש השפעה על מידת ההנאה של הילד מהספורט - על ביצועיו, על רמת הלחץ שיחווה ועל האווירה בבית. חשוב לזכור שבסופו של דבר הבחירות הן של הילד, ואם לאורך זמן הוא לא נהנה מחוג ספורט כלשהו, נכון להקשיב לו ולאפשר בחירה. אין פירוש הדבר שלא צריך לברר מה הקושי שלו או שלה, לעודד להתמיד ולנסות לעזור; אבל ההקשבה לחוויה ולרצון של הילדים מלמדת אותם שקולם משמעותי ונשמע, ונותנת להם שליטה בבחירות ובהחלטות - שבסופו של דבר תעודד אותו ללקיחת אחריות ולמימוש היכולות.
הורים שלוחצים על הילדים להישאר בספורט מסוים, לתפקד טוב יותר, או לעמוד בציפיות שלהם - עלולים בסופו של דבר להמאיס עליהם את הספורט ו/או לפגוע בקשר שלהם איתם.
לעיתים הורים שמרגישים שלהם לא היתה הזדמנות מספקת לעסוק בספורט בילדותם או שהם פספסו משהו, משליכים על הילדים את הרצונות והחלומות שלהם ומובילים לכך שהילדים מרצים אותם ולא מספיק קשובים לרצונותיהם שלהם בתוך הספורט. ספורט תחרותי וגם חוגי ספורט חובבניים הם לעיתים מחייבים ודורשים מהילד לשלם מחירים שונים, וחשוב שהבחירה להיות שם תהיה של הילד.
הורים בהחלט יכולים לעודד את ילדיהם לעסוק בספורט, או אפילו להנהיג "כלל" בבית שלפיו כל ילד ישתתף בחוג ספורט אחד על פי בחירתו, ולתת דוגמה ומודל בעצמם לעיסוק בספורט. עיסוק משותף של הורים וילדים בספורט הוא בריא פיזית וגם רגשית, מאפשר זמן איכות נפלא ביחד ומגבש את המשפחה. היכולת של ההורה לחבור לילדים שלו דרך הספורט האהוב עליהם, או ליזום ספורט משותף שהם יכולים לעשות ביחד, יוצר תחום עניין משותף ומגדיר את זמנים של "ביחד" סביב פעילות מהנה שתורמת לכושר ולבריאות.
שימוש בספורט ככלי טיפולי
עבור ילדים חובבי ספורט או פעלתנים, עם קשיים רגשיים כמו חרדה, ביישנות, דימוי עצמי נמוך, קשיי ויסות והתנהגות וכן קשיי קשב וריכוז, הספורט הטיפולי יכול להיות דרך יעילה לעבודה על הקשיים הרגשיים, כזה שפונה לילדים דרך תחומי העניין שלהם - ולא נחווה על ידם כטיפול קלאסי.
במסגרת העיסוק בספורט, באשר הוא, מנגנוני ההגנה של הילדים נחלשים וקל להם יותר לשתף בחוויות ואתגרים מחייהם. דרך הספורט הטיפולי המדריכים עובדים עם הילדים על ויסות, דחיית סיפוקים, שליטה בכעסים, מיומנויות חברתיות, תעוזה ותקשורת מיטיבה.
ד"ר ניסים קונקי ואסנת גרתי הם פסיכולוגים קליניים, מנהלים את מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה
