בשיתוף תלמה
(אורי דוידוביץ׳)
זוהי שעת בוקר מוקדמת בבית הלוחם בתל-אביב. על מגרש הטניס במקום מתיישבות שתיים מהדמויות היותר מזוהות עם ענף הטניס הישראלי: נעם גרשוני, טייס מסוקי הקרב ופצוע מלחמת לבנון השנייה, שהפך בשנת 2012 לגאוותה של מדינה שלמה כאשר הצליח להביא הביתה מדליית זהב בטניס על כיסא גלגלים באולימפיאדת לונדון; ויוליה גלושקו, אלופת ישראל בטניס בשנים 2011, 2013 ו-2014 ומי שהייתה מדורגת בשיאה במקום ה-79 בעולם.
עוד מפגשים מרתקים:
- בוקר טוב יותר - סיפורים של אלופים
השניים נפגשו במהלך האולימפיאדה ולקראת המשחקים הפראלימפיים הקרבים, אשר ייערכו בטוקיו בין 24 באוגוסט ל-5 בספטמבר. המטרות: למצוא את המשותף והשווה בין ספורטאי עם או בלי מגבלה פיזית, לספר על האתגרים שהם מנת חלקם של ספורטאים מקצועיים, לברר כיצד מתגברים על קשיים והפסדים ואפילו לתת טיפים לספורטאים הישראלים שנמצאים ברגע השיא של הקריירה שלהם. וכן, הם גם שיחקו יחד – כשיוליה חשה על בשרה מה זה אומר לשחק טניס על כיסא גלגלים. רמז: קל זה לא היה.
"לטניס הגעתי בזכות ההורים שלי. שניהם מאמני טניס, שבעצם ניתבו אותי לחיים האלה כך שכבר מגיל שש ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית מקצועית", סיפרה יוליה, "בסביבות אותו גיל התחלתי להתאמן באימונים יומיומיים, ובהמשך להשתתף בתחרויות, והטניס הפך אט אט לכל עולמי – עד שהפכתי לאלופת ישראל".
עבור נעם הדרך הייתה כמובן שונה בתכלית. "נפצעתי קשה במלחמת לבנון השנייה. מטייס מסוק אפאצ'י, נאלצתי ביום אחד לעבור למציאות חדשה שבה אני בחור משותק על כיסא גלגלים, ללא יכולת ללכת", הוא סיפר, "לאחר הפציעה הגעתי לבית הלוחם, ניסיתי את כל סוגי הספורט והכי התחברתי לטניס. למעשה, כבר לפני הפציעה יצא לי לשחק טניס ואהבתי את המשחק, אז זה בא לי בצורה יותר טבעית. השינוי היה כמובן שהייתי צריך להתחיל ללמוד לשחק בישיבה". בצירוף מקרים די מצמרר, המפגש עם השניים נפל בדיוק על תאריך הפציעה של נעם במלחמת לבנון השנייה: 20 ביולי 2006.
איזה הישג או זיכרון נחרטו לכם בראש?
יוליה: "הזיכרונות הכי משמעותיים שלי מטניס היו הזכיות באליפויות ישראל, המשחקים בגרנד סלאמים ומשחק שהיה לי במגרש המרכזי בווימבלדון, מקום שאפשר להגדיר אותו כמקדש הטניס. אהבתי גם לשחק במדי נבחרת ישראל. זו הייתה חוויה אחרת לגמרי ממשחק יחידני כי פתאום לא הייתי לבד עם עצמי ועם המחשבות שלי, וגם כשלא הלך לי, היה מישהו לצידי. בכלל, החוויה כשחקן יחידני יכולה להיות מאוד בודדה לפעמים, כי כל האחריות עליך. כשהדברים הולכים פחות טוב אתה מרגיש אחריות גם על עצמך וגם על הצוות וחש שאתה מאכזב הרבה אנשים. זה דורש המון עבודה עצמית".
נעם: "ההישג המשמעותי שלי היה באולימפיאדת לונדון, זכייה במדלית זהב לטניס כיסאות גלגלים ליחידים ומדליית ארד במשחק הזוגות. גם עבורי, המשחק במסגרת נבחרת היה קל יותר מנטאלית כי כאשר אתה משחק לבד בטניס יחידני אתה שקוע כל הזמן במחשבות שלך, הן על המגרש, הן בהפסקות היזומות במשחקים והן אחרי המשחקים. במשחק במסגרת נבחרת אתה חלק מקבוצה וזה מקל עליך".
השניים אף החליטו לשחק יחד כאשר יוליה מתיישבת על כיסא גלגלים וחווה עד כמה המשחק שונה וקשה כשמשחקים אותו בצורה הזו. "עבור מישהו שעובר ממשחק של טניס רגיל למשחק טניס על כיסא גלגלים מדובר על שינוי של ממש", הסביר לה נעם, "שחקן טניס על כיסא גלגלים צריך ללמוד לנוע עם הידיים, כלומר, אתה לא יכול להתארגן לחבטה כמו שאתה רגיל כשאתה מתארגן עם הרגליים: רץ, ואז מתחיל את ההנפה אחורה של המחבט. אתה צריך להגיע קודם כל לכדור עם הידיים ורק אז להתחיל את ההכנה לחבטה. זה פער מאוד מאוד גדול".
וזו רק דוגמה להסתגלות לחיים החדשים שעובר מי שנמצא במצבו. "היום, 15 שנה אחרי, כל ההסתכלות שלי על החיים שונה מפעם", העיד נעם, "גם היכולת שלי לנתח דברים וגם היכולת ליהנות מדברים קטנים, כביכול 'מטופשים' כמו ללכת".
איזה טיפים הייתם נותנים לספורטאים שרוצים להצליח כמוכם ולהגיע להישגים הגבוהים ביותר?
יוליה: "שצריך לפעמים לעצור, להעריך את התהליך וליהנות ממנו. אני זוכרת שבתור ספורטאית צעירה לא תמיד ידעתי לעצור ולהעריך את מה שיש לי, את מה שהגעתי אליו, כמו למשל ההגעה שלי לטופ 100 השחקניות הטובות בעולם בגיל 22. היום אני רואה את הדברים אחרת".
נעם: "הייתי ממליץ להם לנסות להפריד בראש בין התוצאה הסופית לדרך אליה. כשאנחנו מנצחים אנחנו תמיד שמחים כי ניצחנו והרי אין מי שלא אוהב לנצח, אבל אז קשה לנו לנתח אובייקטיבית את הדברים ולבחון איפה בכל זאת היינו צריכים להשתפר. ולהפך, כשאנחנו מפסידים אנחנו עצובים וקשים מדי עם עצמנו ונמנעים מלהסתכל גם על הנקודות החיוביות במשחק שלנו. התוצאה בטניס, לכאן או לכאן, יכולה להיות קשורה לגורמים רבים ושונים שלא תמיד קשורים רק בנו ועל הספורטאים המקצועיים להבין את זה".
כמי שזכה במדליות וחייו קשורים היום קשר הדוק לספורט, כיצד אתה רואה את החיים שלך היום, 15 שנה אחרי הפציעה?
"שילמתי מחיר כבד בגוף שלי ובמגבלות, שאני חי איתן ביומיום, אבל הרווחתי חיים אחרים ואני בהחלט לא מחליף את החיים שלי עם אף אחד היום. אם לא הייתי נפצע אז היה לא היית מגיע לעולם הספורט כך שאפשר להגיד שהפציעה שלי והמגבלה הקשה בעצם נתנו לי הזדמנות חדשה בחיים".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
