אסיפת הורים
האזינו: המסע לאימהות - מה עובר על מטופלות פוריות? #45
39:50
אני אוהבת לצחוק, ולא רק מבדיחות שמספרים לי. אני אוהבת לצחוק כמעט על הכול, גם על מה שממש לא מצחיק, כלומר, על מה שכואב. אני מכורה להומור עצמי ואני נהנית לספר בדיחות עליי, על מקרים שקרו לי, על חוויות שאני חווה ועל קשיים שאני עוברת. זה עוזר לי להתמודד יותר טוב.
כמטופלת פוריות שמנסה שנתיים להרות, אני מצליחה למצוא את המצחיק בתוך הכאב, האכזבות והכישלונות. רק ככה אני נשארת אופטימית עם חיוך על הפנים.
כילדה, תמיד לקחתי את תפקיד המצחיקה, השחקנית הקומית של המשפחה. גם כאישה בוגרת אני נהנית להכניס הרבה אנרגיה וקופצנות לתוך חייהם של אנשים, כי זה עושה לי בחזרה המון טוב. תמיד היה בי חלק אופטימי ושמח אבל הוא התעצם אחרי הסיפור הבא.
מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו או מישהי שפשוט מחזקים משהו שכבר קיים בכם? לפני 13 שנים זה קרה לי. אל הגן שבו עבדתי הגיעה ילדה שבזכותה קיבלתי החלטה להפוך את האופטימיות וההומור לדרך חיים ולהפיץ שמחה לעולם.
קראו עוד:
לידר שמה, ותשמעו, היא עשתה לי חתיכת בית ספר, בית ספר של החיים. ילדה יפה, חכמה, עם עיניים גדולות ש"מדברות", שיער ארוך חום כהה ואופי מפולפל ושובב. את הילדות התמימה שלה קטע הסרטן, ככה, בלי אזהרה מוקדמת מראש. סרטן אגרסיבי שמצא לו מקום בבטנה הרכה והקטנה.
לידר הוצאה מהגן והחלה במלחמה על חייה והיא רק בת שנה ושמונה חודשים. אני זוכרת שהגעתי בפעם הראשונה לבית החולים, כמה ימים אחרי שהיא אושפזה. הבאתי לה ציורים מילדי הגן ועבודות יצירה, הסתכלתי לה בעיניים וידעתי דבר אחד: אני לא עוזבת את לידר, אני אמשיך להיות הגננת שלה גם כשהיא לא בגן.
לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, לא תיארתי לעצמי מה היא תעבור. כשחזרתי הבייתה מבית החולים היה לי התקף חרדה נוראי, הרגשתי משותקת, אבל הצורך להמשיך להעניק לה 'הרגשת גן' ככל האפשר הייתה חזקה מכל פחד. וכך היה. ליוויתי אותה ואת משפחתה במשך שנה וזו הייתה תקופה מלאה בתהפוכות. שנה של צחוק וכאב, פחד ותסכול, וילדה אחת קטנה שנותנת כוח לכולם.
לידר ידעה להצחיק אותנו, להמציא משחקים, לרקוד, להשתולל, ליהנות בכל רגע שיכלה. היא לימדה את כולנו מסביב על הכוח שיש באופטימיות ובהומור, עד כדי כך שלפעמים שכחנו שהיא החולה ושאנחנו צריכים לחזק אותה ולא היא אותנו. סוף הסיפור הוא טראגי, כי לידר נפטרה בגיל שנתיים ושמונה חודשים. לקח לה בדיוק שנה אחת לשנות לי חיים שלמים. הבטחתי לי ולה שאת דרכה האופטימית אני אעביר הלאה לעולם ושתמיד אחפש את הצחוק גם כשקשה לי.
כשהתחלתי את טיפולי הפוריות לא ידעתי מה מצפה לי. חשבתי לעצמי שאחרי ניסיון אחד כבר אאחוז בתינוק, כי כמה זה כבר יכול להיות מסובך? מסתבר שהרבה. שנתיים של ניסיונות, אינספור בדיקות הריון שליליות, היריון אחד, הפלה אחת, הרבה שברון לב וגוף כואב.
ובתוך הכאוס הזה, במקומות הנמוכים והחשוכים כשהפחד טורף כל ניצוץ של תקווה, מגיעה אליי לידר. היא צוחקת אליי בחלומות, שרה לי את השיר 'הילדה הכי יפה בגן' ולוחשת לי, "כשהיא מחייכת גם אני מחייכת". ואז אני נזכרת שהבטחתי לעצמי ולה למצוא את הצחוק גם כשרע.
ואני מוצאת, כל יום מחדש, כי הומור בשבילי הוא הכוח להמשיך ואופטימיות היא שם המשחק. כשאני צוחקת עם הקושי, הוא הופך לקל יותר ופחות מפחיד. כשאני צוחקת מעצמי ומצחיקה אחרים, אני מתמלאת באנרגיה שלא נגמרת.
ההגדרה המילונית של "הומור", שהיא "יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים, ולהתבונן בחיוך בקשיי היום-יום", היא המציאות שלי. ומילה ללידר הקטנה: תודה שלימדת אותי שאפשר אחרת, ובבקשה אל תפסיקי להאיר לי את הדרך.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים, כותבת תוכן ומנחת סדנאות הומור למטופלות פוריות
