דמות המורה המיתולוגית לרוב מעוררת הערצה - אותו מלומד או מלומדת מוקפדים, סמכותיים ויודעי-כול, דוברי שפות שבין ספריהם נמצא הצופן לעולם החיצון. פעם גם הפרנסה שלנו הייתה תלויה בתעודת הסיום, לא היו קבוצות וואטסאפ, מורים לא חיפשו חרמות באינסטגרם, ואת רוב מה שהילדים ידעו - הם למדו מהמורה כי לא היה ממש מקור אחר. מה קרה מאז?
"אם נלך אחורה בזמן, בעבר המורים היו מקור של סמכות מוחלטת. הם היו המשכילים, בעלי הידע, 'יודעי-כל' נערצים", אומרת ניב שרייבר (תואר שני בייעוץ חינוכי, כיום יועצת חינוכית בחברת SAFESCHOOL), "העתיד אז היה תלוי ברכישת ההשכלה בבית הספר - המשכילים ביותר היו אלה שגם הרוויחו יותר, ולכן קידשו את מעמד המורה.
"החינוך הבטיח רכישת מקצוע ראוי כביכול, וכך את עתיד המשפחה. הורים גיבו מורים. המילה שלהם הייתה האחרונה והקובעת. היום המצב שונה, אפשר להתפרנס ולהתפתח בדרכים שונות. האפשרויות רבות ופתוחות - אפשר גם להרוויח כסף ברשתות החברתיות כיוטיובר או גיימר, או ללמוד קורס שנראה לנו מעניין, ומשם להתפתח. ההורים פחות תולים את התקוות שלהם לעתיד בבית הספר ובמורים", היא אומרת.
ניב שרייברצילום: מיכה ריז'וב"בראשיתה, המסגרת הבית-ספרית נועדה להכין את הילדים לתפקוד חברתי לטובת המדינה, והייתה מקור סמכות מרכזי. בשנות קום המדינה ילדים ובני נוער רבים היו עולים חדשים בארץ, הם היו צריכים ללמוד שפה, מנהגים והרגלים, והם מצאו בבית הספר מקום שמלמד אותם להשתלב בחברה הישראלית. בדורות הראשונים ההתמקדות הייתה פחות בילדים, ויותר בצרכים הישרדותיים - להתפרנס ולהשתלב בחברה חדשה ומתפתחת. על הילד היה להתאים את עצמו לצורכי הבית, החברה והמדינה, ולא בהכרח היה מקום לעולם הרגשי הייחודי שלו".
"המורים היו מקור של סמכות מוחלטת. הם היו המשכילים, בעלי הידע הנערצים. העתיד היה תלוי ברכישת ההשכלה בבית הספר, המשכילים ביותר - הרוויחו יותר. החינוך הבטיח את עתיד המשפחה. הורים גיבו מורים, המילה שלהם הייתה האחרונה והקובעת"
קראו עוד:
מורים נערצים. יאנוש קורצ'אקמתי החל שינוי במעמד המורה?
"רוחות השינוי החלו לנשוב בשנות ה-60, עם צמיחתה של תרבות הנגד. רבים מבני הדור הזה הרגישו נזנחים, שהם לא מקבלים ביטוי אינדיבידואלי. התפתח מעין זרם אנטי-מערכתי בעולם ובארץ, הייתה התמרדות, התגבש חוסר אמון במערכת ובכוונות שלה - לצד קידוש ה'אני'. סיפוק הצרכים והדחפים היה חשוב יותר מהמדינה, צורכי הפרט החלו לגבור על צורכי הכלל. עם הזמן התפתחה גם תפיסת 'הילד במרכז'. הצרכים, הרצונות והרגשות של הילדים הם החשובים ביותר, ייתכן שבעקבות חסך כלשהו שהיה להורים - ילדי העולים - בילדותם. העיקר שהילד ירגיש טוב, שהוא יהיה מרוצה, שלא יכאב לו ושהוא לא ייפגע. לאט-לאט, גם מעמד המורה נשחק. האמון במורים ובמערכת התערער - כי הילד הוא שחשוב עכשיו, ומה שהוא מרגיש".
לדברי שרייבר, כך גם מעמד המורה כמעביר ידע מרכזי נחלש: "בתקופות שבהן הגישה למידע הייתה מצומצמת, המקורות היו אנושיים ואחד המרכזיים שבהם היה - מורים. עמוק במהפכת המידע והדיגיטציה, כולנו חשופים למידע ממקורות רבים, ובכל הקשור לרכישתו - הקצב של התלמידים לעיתים מהיר מזה של המורים".
"קשה ללמוד בזום, המורים רק חושבים שהתלמידים מקשיבים"
(צילום: נויל האריס)
באמת, מה דעתך על השיטה? על תוכנית הלמידה?
"מבלי להתייחס לתוכן הפדגוגי, השיעורים היום עדיין בנויים בצורה כזאת שהמורה הוא מעביר הידע. שיעור של 45 דקות שבו המורה עומד ומעביר חומר, והתלמידים אמורים לתרגל אותו, לרוב גם לשנן - מה שלא ממש תואם את העולם שלנו שמאופיין בתנועה מהירה, בדינאמיות, במידע שמגיע מכמה מקורות מידע במקביל. היום יש יותר מקום לשוני, לייחודיות ולצבעוניות. הילדים יכולים לרכוש את הידע במגוון של מקומות, שהם בכלל לא הכיתה.
"פעם גם רוב ההתרחשויות החברתיות אירעו בין כותלי בית הספר, והיום הן מתרחשות גם בזירות הרשתות החברתיות", היא מוסיפה, "ברשת קורים הרבה מאוד דברים שהמורים לא יכולים לראות, ולכן גם לא לטפל. תפקיד המורה התערפל, הן כמעביר ידע והן כדמות סמכותית מכווינה".
"עם הזמן התפתחה תפיסת 'הילד במרכז'. הצרכים, הרצונות והרגשות של הילדים הם החשובים ביותר, אולי בגלל חסך כלשהו שהיה להורים בילדותם. העיקר שהילד ירגיש טוב ומרוצה, שלא יכאב לו ושהוא לא ייפגע. לאט-לאט, גם מעמד המורה נשחק"
נשמע מורכב. מה עושים?
"חשוב למצוא את דרך האמצע, את האיזון בין הקשר האישי לבין החינוך הדיפרנציאלי, לכל התלמידים באשר הם. לתת תשומת לב לחוזקות ולכישרונות הייחודיים של כל אחד ואחת, ולשמור על גבולות בריאים. ללמד על כבוד למבוגרים, לשרטט קווים אדומים, וגם להבין שלא ניתן לתלות את כל התקוות במערכת. להורים יש אחריות גדולה על הילדים שלהם. חשוב להפנים שהמורים וההורים הם באותו צד - ולהבין איך עובדים פועלים באמון בשיתוף פעולה".
המורים שלא מוכנים ללמד מסכים שחורים בזום
(צילום: משי בן עמי)
השינוי שחל בנו
עדי וינשטוק ואלינה גורליק (מנתחות התנהגות, MA בחינוך מיוחד ומייסדות מודל גפן) מציעות להבין את מאפייני ההורות שהשתנו במרוצת השנים, כדי לבחון את השינוי במעמד המורה.
"בדורות הקודמים ההורות הייתה פחות מתירנית, ולרוב עם מאפיינים כוחניים. הילדים ידעו שהמבוגר הוא האוטוריטה - הוא מחליט, הוא יודע וצריך לשמוע ולציית לו", הן אומרות. "לא התאפשר לשאול שאלות, לתהות, להתווכח או לזלזל במילה של המורה, ומי שעשה זאת - ידע שהוא מסתכן. בשנות ה-60, הגישה ההומניסטית שלפיה האדם במרכז והוא שולט בגורלו, החלה לחלחל לתרבות המערבית. זה הגיע לבתים - ההורות החלה להיות כזאת ששמה את הילד במרכז הרגשי, והוא המוביל והקובע. זה הגיע למסגרות החינוך, כי אם הילד רגיל להחליט ולהיות אדון לגורלו, אז למה בבית כן ובבית הספר לא?".
עדי וינשטוקצילום: מרוה הרושאיך אתן תופסות את הקשר בין הורים לבין מורים, אז והיום?
"פעם הייתה הפרדה מוחלטת בין ההורים לבין בית הספר. למעט הרשמה ראשונית ותשלומים מדי פעם, המורים לא התקשרו עם ההורים. היום, עם הטכנולוגיות המתקדמות, קבוצות הוואטסאפ והזום שנכנסו לבתים, הגבול מטושטש אפילו יותר. יש בלבול רב סביב ההגדרות, ואין ממש תיאום ציפיות. מהו תפקיד המורה? מהו תפקידה של המערכת? הצורך בשיתוף פעולה ובתקשורת בין ההורים לבין בית הספר רק גדל. ההורים צריכים את המורים ולהיפך, אבל יש עייפות בשני הצדדים.
אלינה גורליקצילום: מרוה הרוש"בכל הקשור בחינוך ילדים בביתם, סמכות הורית כמעט לא קיימת. הורים כמעט לא מציבים גבולות, ואם כן - לא באופן עקבי ואחיד. לפעמים כן ולפעמים לא, זה מבלבל את הילדים. בטח כשהם מגיעים למסגרת חינוכית ולא ברור להם מה מותר ומה אסור. גם סמכות המורה הלכה והיטשטשה במהלך השנים. המורים מפחדים להציב גבולות ברורים מול הילדים".
למה מורים מפחדים להציב גבולות?
"ייתכן שבגלל חוסר גיבוי של ההורים, אולי כי המערכת יותר מעורבת ופחות מאפשרת למורה להחליט בעצמו. היקף הילדים שמתמודדים עם בעיות התנהגות עולה, אבל המורים לא תמיד יודעים להתמודד עם זה. הם לא לומדים כלים עדכניים לתקופה, ויש שסבורים שאין מספיק גיבוי מ'למעלה', ממערכת החינוך. אין 'אימא ואבא' שיגידו שזה מותר ושזה אסור וזהו. גם הגבולות בין מורים לבין הורים לא ברורים. הנחיות כמו - 'אין להתקשר למורה אחרי שעות הלימודים, אלא במקרה דחוף', 'אין לדבר למורה בחוסר כבוד' ודומות להן, הן כלליות ולא ענייניות. אם היו גבולות ברורים, כהנחיה, זה היה נראה אחרת.
"בתקופת הקורונה הגבולות היטשטשו עוד יותר, ויש גם את מעגל האשמה - הילדים בבית ולומדים בזום, למורים כואב על הילדים, למורים כואב על ההורים, והכול מוצדק", הן אומרות, "אבל יש מורים שפועלים מתוך רגשות אשם ומסירים את כל הגבולות. לא נורא שההורים מתקשרים בלילה, לא נורא שהילד לא מגיע לבית הספר בזמן, לא נורא שההורה צרח בטלפון, הוא לחוץ ומסכן ואני מבינה אותו. ושוב, חזרנו למתירנות-יתר".
"הצורך בשיתוף פעולה ובתקשורת בין ההורים לבין בית הספר רק גובר. ההורים צריכים את המורים ולהיפך, אבל שני הצדדים עייפים"
מה אתן חושבות על שיטות הלימוד כיום?
"אופן הלימוד לא תואם את תקופת ה'מסכיזם'. הכול מהיר, הגירויים נקלטים וחולפים במהרה, יש פחות סבלנות לכל דבר, ובכלל, כל עולם התוכן השתנה. הילדים של היום יודעים להתנהל בכמה פלטפורמות במקביל. מצד אחד מסך, מצד שני טלפון, מצד שלישי קשב למה שקורה בבית. ואז הם מגיעים לבית הספר וצריכים להתרכז בגירוי אחד. זה קשה, זה לא מותאם ולרוב גם משעמם. המורים לא מקבלים מספיק כלים ללמידה ולהתמודדות עם ילדים עם קשיי קשב, או קשיים חברתיים, התנהגותיים ורגשיים. המצב הזה גורם להם תסכול רב".
עניין של ציפיות
וינשטוק וגורליק חושבות שהבעיה מתחילה בהגדרת הציפיות הבסיסיות ביותר, ומסבירות: "כל אחד מצפה מהשני דברים שלא תמיד ניתן לבצע. המורים מצפים מההורים לגיבוי מלא, להמשיך לעבוד על התנהגות בבית, לעזור לילדים בשיעורי הבית ובארגון, וגם שיגבו אותם וייתנו בהם אמון.
"ההורים מבחינתם מצפים מהמורים שיחנכו, שיהיו זמינים לשאלות, שיעבירו תוכן מתאים לילדים, שיתמודדו עם בעיות התנהגות ועוד ועוד. אין תמיד שיח פורה בין הצדדים, ועניין הגיבוי הוא מורכב. מההיכרות שלנו עם השטח, הורים רבים לא מגבים את המורים, אלא את הילדים בלבד. המורים לא תמיד יודעים איך לדבר עם ההורה, איך להדריך ולהציב גבולות, וזה מגביר עוד יותר את הריחוק".
מהם יחסי מורה-הורה מיטביים ובריאים?
"גבולות וסמכות הם דברים חיוביים. סמכות לא חייבת להיות תוקפנית או כוחנית, אלא ברורה. סמכות היא היכולת להציב כללים וגבולות, עם הגיון, עם היכולת לקיים משא ומתן, לברר ולבדוק ולהבין. הצבת גבול הוא כלי חשוב ללימוד הילדים על העולם, ובמציאות שבה אנחנו חיים -החוקים ברורים. הגבולות עוזרים לנו לארגן את העולם, הם מפחיתים חרדה בכך שמלמדים אותנו מה צריך לקרות ומתי. הם עוזרים לנו כהורים לבסס סמכות, להכין את הילדים לעצמאות, לעזור להם לדחות סיפוקים ולהתחשב באחרים בסביבה. כך אנחנו שומרים על הסדר בבית, מלמדים אותם איך להתנהג ולהימנע מסכנות, ומכינים אותם לעתיד. הצבת גבולות לילדים היא משימה קשה, אבל קריטית".
אבינועם הרש, מחנך כיתה והורה בעצמו, חושב שמעמדו הנחלש של המורה קשור גם במשכורתו. "בחברה שמקדשת את החומריות, וכל דבר נמדד בשווי התלוש, קשה להעריך באמת את המורים", הוא אומר, "במצב שבו הורים שעובדים בשוק החופשי מרוויחים פי שניים ופי שלוש מהמחנך של הילד שלהם, התחושה היא כבר של עליונות. מובן לנו למה אנחנו מכבדים רופאים - הם כנראה מאוד מוצלחים, הם קיבלו 770 בפסיכומטרי, והם גם עתידים להרוויח יפה. אבל מורים? זה עצוב, זה כואב וזה מתסכל, כל כך חבל שכבר אין היום הערכה למקצוע שהיה אמור להיות בין החשובים ביותר במשק. אנחנו לא מתעסקים עם אלגוריתמים, אלא מעצבים נשמות של בני אדם, את הילדים והילדות של ההורים. זה חומר הגלם הכי חשוב ומדהים שיש".
איך החוסר בהערכה בא לידי ביטוי?
"אין החלטה היום שמורה מקבל, והוא יודע שהוא לא יצטרך להסביר אותה עקרונית להורים. הורה יכול להתקשר למורה ולשאול כמעט כל דבר - למה לא נתת לילד שלי לענות לטלפון, ולמה הוצאת אותו משיעור. יש דברים חיוביים מאוד בהלך רוח שכזה, שבו אף אחד לא יכול לעשות דברים שרירותיים סתם כי בא לו, והוא יודע שהכול שקוף ומנומק. זה הרבה יותר בריא ונכון כך, אבל מבחינת המורים זו מציאות מורכבת יותר והם לוקחים אותה בחשבון".
אבינועם הרשומהי תקשורת רצויה בין הורים לבין מורים?
"מניסיוני, אין הרבה דברים ששיחה כנה לא הצליחה לפתור. חשוב לדבר ולא לשמור בבטן, אם הורה חושב שהמחנך של הילד שלו פספס אותו במשהו, שיתקשר. שידבר. שיפתח את זה ויאוורר את הרגשות. מציפים, מטהרים את האווירה וממשיכים קדימה. אם המורה חושב ומרגיש שמשהו מתנהל לא כשורה, בוודאי שהוא צריך לעדכן את התלמיד. רק חשוב שהכול יתנהל בצורה מכבדת וראויה, בכבוד הדדי ועם רצון כנה לחתור למטרה המשותפת - איך אנחנו מצמיחים כנפיים לתלמידים שלנו וגורמים להם להוציא לפועל את הפוטנציאל שלהם".
מנהלת בית ספר, ואם לילדים, טוענת ל"טשטוש בתפיסת ההוראה והחינוך כפרופסיה", ומסבירה: "לכולם יש תחושה שהם מבינים בחינוך. כולנו היינו תלמידים בבתי ספר, נראה לנו שאנחנו יודעים מה זה בית ספר ואיך הוא צריך לעבוד. יש לנו כבוד והערכה מקצועית לרופאה ולמהנדסת - אבל לפעמים נדמה לנו שאת תפקידה של המורה אנחנו מבינים, ואפילו נסביר לה איך לבצע אותו".
מה עוד משפיע על מערכת היחסים?
"הורים רבים עדיין זוכרים חוויות לא חיוביות מתקופתם כתלמידים, ולפעמים הם משליכים את החוויה האישית שלהם על המורים או כלפי בית הספר של הילדים. פעמים רבות הורים נכנסו לחדר שלי, והמשפט הראשון שהם אמרו היה - 'הפעם האחרונה שהייתי בחדר המנהלת...', או - 'בתור ילד הייתי פה כל כך הרבה פעמים...'. הקונוטציה שלילית בדרך כלל, יש איזשהו מטען שכבר קיים בתוך הקשר של הורה-בית ספר, על בסיס חוויות עבר של ההורים. עניין חשוב ומורכב נוסף הוא תנאי ההעסקה של מורים שאינם טובים מספיק. אילו תנאי השכר היו טובים יותר, רף הקבלה למוסדות הכשרת המורים היה עולה.
"אפילו חשוב מכך, בלתי-אפשרי כמעט לפטר מורים עם קביעות. ברובם המוחלט של מוסדות החינוך יש מורה או שניים או שלושה שמן הראוי היה להפסיק את העסקתם. זה לא קורה, והנזק לכלל ציבור המורים הוא גדול. ויש עוד התנגשות. מבחינת ראשי הארגונים - יש להילחם על זכויות המורים, גם במחיר פגיעה ממשית ולעיתים בלתי-מידתית בתלמידים. זה מעורר כעס גדול בקרב ציבור ההורים, שעל פי רוב מזהה את ציבור המורים עם נציגי הארגונים".
"משנה המורה? משנה האדם"
דני, אם לארבעה ילדים שלומדים במסגרות החינוך, אומרת שהמעלות שאותן היא מחפשת במורים הן יותר אישיות מאשר אקדמיות. "את מי נזכור, את המורה לאנגלית שבקושי דיבר איתנו ורק צעק, או את המורה שחייך אלינו בבוקר, שהקשיב כשדיברנו ושעזר כשהיינו צריכים? הרי את המורים האלה נכבד תמיד. אני מוטרדת לפעמים כשאני חושבת, מנחשת יותר נכון, מי זו באמת המורה של הילדה. בכלל, איך המורים מתנהגים. זה בדברים הכי קטנים. אולי הם הוכשרו מקצועית, אבל משנה המורה? משנה האדם. האם הם נחמדים? חמים, מחייכים? מכירים ומבינים מספיק את העולם החדש הזה של הילדים? הילדים שלנו קרובים אליהם כדי לדבר? בעיניי, זו הדרך שתוביל בסופו של דבר גם להישגים לימודיים".
ברעיון הזה האמינו בעבר גם במשרד החינוך: באפריל 2016 אושר פיילוט לבחינת פרמטרים אישיותיים, אך בסופו של דבר התוכנית לא יושמה. ואחרי כל זאת, חשוב לזכור שיש מורים נפלאים, והורים נפלאים. יש מערכות יחסים קרובות, חזקות ומשמעותיות, שלעיתים משפיעות על מהלך החיים עצמם, ואפילו מצילות חיים. יש נתינה, ויש עבודה משותפת, וגם התמודדות איתנה בשביל הילדים. סקר של מכללת לוינסקי לחינוך בחן את מעמד המורה בשנת הקורונה - וממד התרומה של המורים לחברה דורג במקום הגבוה ביותר. נקווה שבשנה הבאה הקורונה תלך, אבל הכבוד וההערכה יישארו.
