לפני 25 שנים, כשליאת הייתה בשבוע ה-26 להיריון, דביר הקטן נולד. מה זה קטן? קטן במשקל של פחות מ-800 גרם. בשלושת החודשים שהגיעו לאחר הלידה הוא היה באינקובטור שבפגייה, וגם בטיפול נמרץ, מוקף הורים, משפחה - וסבא אשר אחד. סבא שליטף מרחוק ושדאג, אבל גם כתב לא פחות מחמישה ספרונים - בגוף ראשון ובקולו של דביר, על חוויית הפגות כמו שהוא תפס אותה, ועל ההתמודדות המשפחתית.
קראו עוד:
"אני זוכר את היום ההוא היטב - זה היה ביום חמישי לפני הצהריים, כשבתי ליאת נשלחה בדחיפות לבית החולים אחרי שהרופא המטפל אבחן שיש לה רעלת היריון", מספר אשר פרשני, בן 72 מפתח תקווה, נשוי למירי, אב לארבעה ילדים, וגם סבא ל-15 נכדים. "חמש דקות אחרי צאת השבת היא נכנסה לחדר הלידה מחשש לפגיעה בכבד, וכך נולד לנו פג בניתוח קיסרי - שמשקלו 769 גרם. ימים קשים עברו על ההורים הצעירים, שזהו בנם הבכור, ועל כולנו. הרופאים לא הרגיעו את חומרת דאגתם, 'נכון לרגע זה, הוא בסדר', אמר הרופא, והמשיך - 'מה יהיה בעוד שעה, אינני יכול לומר'".
מתי החלטת לתעד את החוויה בכתיבה?
"אחרי שדביר נולד, החיים התנהלו מיום ליום, ממש משעה לשעה. אני זוכר שיום אחד צעדתי במסדרון שמוביל לפגייה, ראיתי את בתי ליאת, ושאלתי אותה לאן היא הולכת. היא אמרה שהיא הולכת להאכיל אותו, והלכתי אחריה. היא לבשה חלוק, ונכנסה לפגייה, ואני לא הצלחתי לראות בבירור מה היא עושה. כשהיא יצאה שאלתי אותה איך היא האכילה אותו, והיא ענתה - 'בהנחיית האחות, חיברתי צינורית אחת דקיקה לצינורית אחרת, וכך האכלתי אותו', עם חיוך על הפנים.
"הייתי המום, תיאור פלסטי מזה לא יכולתי להעלות בדעתי", הוא מוסיף, "אימא שבקושי נוגעת בילד שלה, לא יכולה לחבק אותו, לא יכולה להניק אותו, לא ללטף אותו. היא הייתה מלאת אושר על רגע של חסד שניתן לה להאכילו דרך צינורית זעירה - תיאור כל כך 'לא אימהי'. זה היה רגע מטלטל עבורי, ולמחרת בבוקר ישבתי וכתבתי. כתבתי, כי הרגשתי צורך לפרוק מעליי מעמסה כבדה, כי רציתי לומר לה דברי עידוד ותקווה, כי באמת אלה היו ימים קשים. רציתי להעלות חיוך על פניה, פנים של אימא שדואגת לגורל בנה. רציתי גם לשתף עוד משפחות, שהקשיים והתחושות הללו הם מנת חלקן".
איך כתיבת הספרונים סייעה, איך זה הרגיש?
"הכתיבה עזרה לי מאוד להתמודד עם החוויה הבלתי רגילה הזאת. ככל שהזמן עבר ו'נולדו' ספרונים נוספים, הם התקבלו ברוח טובה מאוד. גם כאן בבית, הם אטרקציה בקרב המשפחה, הקריאו אותם גם בגני ילדים. אני קיווית ודמיינתי שהספרונים כולם, ובעיקר הראשון, 'הגיגים של פג', יהיו מונחים על מדף, בחדר ההמתנה, בכל פגייה בארץ. הרי שם יושבים הורים מלאי דאגות ומחשבות - מה יהיה מחר? האם הקטנטן הזה או הקטנטנה ישרדו את היום? יעלו עוד חמישה גרם? האם כשיגדלו הם יהיו בריאים לגמרי, או יסחבו איתם אתגרים גופניים או נפשיים?
"אחרי הסיפור הראשון שנכתב לאחר הלידה, כתבתי את הספרון השני כשמלאו לדביר 12 חודשים", מספר אשר, "הוא עסק בשאלה אם הוא בן שנה או אולי בן תשעה חודשים, בשל גודלו הקטן. השלישי יצא כשדביר הלך לגן ושיחק עם ילדים בני גילו. כתבתי את 'הסיפור של הגננת שלה' - שבו הגננת מנסה לדבר, לספר ולהסביר לילדים, בשפתם, מהו פג. 'אני בן שלוש ומוראל בת שלושה', נכתב על חוויות של ילד בן שלוש עם התייחסות להיריון של אימא ולהולדת האחות. האחרון הוא 'אני בן 13', ספרון שבו דביר 'יוצר' קשר עם חבריו לפגייה ומספר עליהם".
ומה דביר, שהיום כאמור הוא כבר בוגר בן 25, חושב על המחווה של סבא? "אני מאמין שכשהייתי בבית ספר יסודי כבר ידעתי על הספרונים. מאז אנחנו קוראים בהם באירועים משפחתיים, בימי הולדת שלי ובעוד ציוני דרך", הוא משתף. "סבא אוהב לכתוב, באופן כללי. אני חושב שכתיבת הספרונים נתנה לו הזדמנות לבטא את החוויה שלו, של כולנו, מזווית שונה. הספרונים כתובים בצורה הומוריסטית, ואני חושב שזה גם מאפשר להתמודד ולראות את התמונה בצורה קצת שונה. להורים שלי אני חושב שזה נתן בעיקר המון תמיכה. זה נתן להרגיש שהם לא לבד, שמישהו מודע למצב הבלתי-רגיל הזה שהם עוברים, ושהוא מתייחס אליו".
מה זה נתן לך?
"עבורי זו תזכורת. מן הסתם אני לא זוכר את הלידה ואת התקופה בפגייה, אבל בכל פעם שמדברים על זה או קוראים את הספרונים, אני מקבל תזכורת - שהמקום שאני נמצא בו כיום בכלל לא מובן מאליו, ושצריך להודות על מה שיש".
דביר מספר עוד על הקשר הטוב שפיתח עם סבא במרוצת השנים. "בתור הנכד הבכור זכיתי להרבה יחס, ויש לי המון חוויות משותפות עם סבא בהמון תחומים - טיולים, מוזיקה ועוד. התחום של חזנות ושירה הוא בולט במשפחה שלנו, ובאירועים משפחתיים סבא מתחזן או שר ואנחנו מלווים אותו. זאת הזדמנות טובה בשבילי להודות לסבא, אז סבא - תודה רבה לך על הכול, על היחס והדאגה, על העצות הטובות. תמשיך להיות סבא נהדר".
