אסיפת הורים
האזינו: המסע לאימהות - מה עובר על מטופלות פוריות? #45
39:50
בכיתה ג', מלכת הכיתה שאהבתי מאוד, החליטה שצריך לעשות עליי חרם. למה? כי הפסדתי במשחק שלוש מקלות. "לא מדברים עם ליאת ארבעה ימים", היא הורתה לחברי הכיתה, והם, כאילו היו חייליה הטירוניים, מילאו את המשימה שהוטלה עליהם במסירות נפש.
אין חלק אחד בגוף שלי שלא זוכר את ארבעת הימים האלה שעברו עליי. תחושת התסכול שחלחלה בפנים, הבדידות שהציפה כל נים ונים, העצבות שמילאה את העיניים בדמעות, וההרגשה שנגמרו לי החיים ושאין לי סיבה לקום בבוקר ליוו אותי בכל יום.
הכי קשה היה לעטות מסכה מול הוריי ולהסתיר מהם את הכאב הגדול שאני סוחבת בפנים. שמרתי על שתיקה, הייתי מבוישת. כעבור ארבעה ימים של התעלמות ממני, ימים שבהם הייתי שקופה, הודיעה מלכת הכיתה לצבא החיילים שלה שהחרם הסתיים בהצלחה וניתן לשוב לדבר ולשחק איתי.
וכך היה, הכול חזר להיות רגיל, שוב יש לי חברים, בהפסקות אני לא לבד, רואים אותי, מתייחסים אליי, מבחוץ הכול אותו הדבר. בפנים, הלב פצוע והנשמה כאובה. לעולם לא חזרתי לשחק שלוש מקלות, פחדתי להיכשל, ועד היום, הלב לא שוכח את הכאב.
קראו עוד:
למה אני כותבת על חרם בטור אישי שבכלל מספר על המסע שלי לאימהות? התשובה לכך היא פצעי ילדות. כן, בדיוק כמו שזה נשמע, פצעים מילדותי שכאבם מתעורר שוב בקשיים שאני חווה בחיי הבוגרים. טיפולי הפוריות שאני עוברת מציפים בי המון תחושות ורגשות שהרגשתי כילדה מוחרמת. לעיתים אני מרגישה בודדה, אפילו שאני מוקפת בהמון אהבה, עם זאת, אף אחד לא יכול באמת להבין מה עובר עליי. יש ימים שאני מתוסכלת מעוד סבב שלא הצליח, שנתיים ושלושה חודשים חלפו ואני עדיין לא אימא. המרדף אחרי הזמן שדוחק מאיים על חיי.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם יש לי למה לקום בבוקר, אפילו שחיי מלאים בהמון דברים טובים שאני אוהבת. כשמבטלים את הכאב שלי ואומרים לי "כשלא תחשבי על זה, זה יקרה", אני מרגישה שקופה. יש תקופות רבות שבהן אני עוטה מסכה מחויכת ושמחה, כי המציאות היא שהחיים מסביב ממשיכים ואני לא יכולה להסתובב ימים שלמים עם פרצוף חמוץ. מסכה על הפנים ולא רואים את הכאב שבפנים.
"אני שואלת את עצמי אם יש לי למה לקום בבוקר, אפילו שחיי מלאים בהמון דברים טובים שאני אוהבת. כשמבטלים את הכאב שלי ואומרים לי, 'כשלא תחשבי על זה, זה יקרה', אני מרגישה שקופה"
בזמן האחרון, כשברקע נשמע שוב ושוב השיר "ילד מטריה" ברדיו, זיכרונות החרם מכיתה ג' עלו שוב והם עדיין כואבים לי בדיוק כמו אז. הפצעים של הילדה שהייתי לא הגלידו ואני יודעת שהם לעולם יכאיבו, אבל, אני גם יודעת שאם אני לא אחרים את עצמי, ואתן ביטוי אמיתי למי שאני, הם ישרפו פחות.
בכל פעם שאני מספרת על טיפולי הIVF שאני עוברת, בכל פעם שאני משתפת את הכאב שלי, בכל פעם שאני מדברת על הפחדים והכישלונות שאני חווה, בכל פעם כזו, אני נלחמת בשדים של הילדה שהייתי, שפחדה להשמיע את קולה, שחששה שיצחקו עליה ומה יחשבו עליה, והאם יגידו לה מילים שישברו אותה וישתיקו את הנפש הקטנה שלה?
הילדה הזו הייתה לבד, היום יש לה אותי. טיפולי הפוריות הביאו איתם הזדמנות להשמיע את קולי ואת קולן של נשים שעדיין מפחדות לספר, בדיוק כמו שילדים מוחרמים מפחדים לדבר. הלוואי שבשנה הזו אותן מטופלות פוריות ישברו את מעגל השתיקה, ויקבלו בחזרה מהאנשים סביב הקשבה אמיתית, חוסר שיפוטיות וביטול רגשותיהן. כך פצעי הילדות שלהן ישרפו קצת פחות מהשנה הקודמת.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים, כותבת תוכן ומנחת סדנאות הומור למטופלות פוריות
