"גננת וארבע סייעות מואשמות בשורה של מקרי אלימות כלפי ילדים": עוד כותרת ועוד אחת זועקות אלינו מהתקשורת, ונדמה שאלימות של מטפלות נגד ילדים צוברת ממדים של מגפה. הילדים הקטנים חסרי ישע, לא מסוגלים לספר מה קרה להם, ההורים זועמים ודורשים להתקין מצלמות בגנים, והציבור כולו מזועזע - איך זה קורה?
קראו עוד:
- דוח מבקר המדינה: יותר מאלף פעוטונים בלי פיקוח, מטפלות בלי הכשרה
4 צפייה בגלריה
"אף אחת לא הולכת לעבוד עם ילדים כדי למצוא מקום ליצרים סדיסטיים". ארכיון
(צילום: יריב כץ)
נקודת המוצא במאמר זה היא שמוגנות היא הכרח. לילדים, כמו לכל מי שחסרה לו היכולת להגן על עצמו, או להתבטא במילים. המוגנות היא הכרח עבור הילדים וגם עבור הוריהם, המפקידים במסגרת החינוכית-טיפולית את היקר להם מכל.
אז מי אשם?
ברמה המיידית, האשם הוא באותן ידיים שהיכו, דחפו, הטיחו ומשכו, באותו פה שצרח, איים, העליב והשפיל. באופן טבעי, הכעס שלנו מופנה כלפי המטפלות, הגורם הישיר לכך. אבל, האם ניתן להטיל את כל האשם עליהן?
ד"ר אסתי דרורצילום: ארז ביטתאר לעצמך, אבא, סיטואציה ביתית: אתה לבד עם שלושה מילדיך, בזמן שאתה מאכיל את התינוקת או מחליף לה חיתול על השידה, בן הארבע "מכסח" במכות את אחותו בת השנתיים. כנראה שלא תנקוט בפעולה אלימה, אבל האם התסכול וחוסר האונים לא יעלו בך כעס? האם לא תחוש שמץ של תוקפנות? האם אתה יכול לקבוע בוודאות שיום יום, שמונה או תשע שעות ביום, תצליח להחזיק את התסכול מבלי שהוא יתפרץ?
עכשיו, נסו להציב את עצמכם במקומה של המטפלת במעון. תקינת כוח האדם במעונות יום, כפי שנקבעה על ידי המדינה, עומדת על 1:6 (ששה פעוטות ופעוטים למטפלת) בכיתת תינוקות (עד 15 חודשים), 1:9 בכיתת פעוטות צעירים (16-24 חודשים) ו 1:11 בכיתת פעוטות.
"היא בחרה במקצוע הזה, צריכות להיות לה יכולות"
האמנם היא בחרה? האם גננות בוחרות בעבודה שכוללת, בנוסף לטיפול בילדים על כל הכרוך בכך, גם ניקיון ועבודות אחזקה תמורת 5,000 שקלים ברוטו בחודש, או פחות? השכר הנמוך המשולם למטפלות במעונות, כמו גם לעובדות ועובדים במוסדות סיעודיים, יחד עם התפיסה השגויה ש"כל אחת יכולה", מביאים לכך שהמתאימות ביותר יבחרו, מן הסתם, בעיסוק אחר. כזה שמתוגמל כראוי.
אף אחת לא הולכת לעבוד עם ילדים במטרה למצוא מקום ליצריה הסדיסטיים. אולי אפילו כרמל מעודה הידועה לשמצה חשבה שתהיה מטפלת נהדרת "כי מה כבר צריך? לאהוב ילדים?", ובכן, זה לא מספיק. הפתרון חייב לבוא "מלמעלה", בחסות סדר עדיפויות לאומי.
אותו סדר עדיפות שיתבטא בהקצאת תקציבים שיספקו שכר הולם, שיאפשר למתאימות לבחור בטיפול בילדים כמקצוע; הכשרה מותאמת למטפלות, המתייחסת לכל האתגרים של העבודה במסגרת החינוכית; תקינה מותאמת, שתאפשר הפחתה בעומס וצמצם מצבי לחץ; הדרכה ופיקוח, שיתמקדו לא רק בסדר יום ובפעילויות מותאמות, אלא גם בהעצמת הצוותים, במניעת שחיקה, בהגברת החוסן ויכולת העמידה בלחצים הרבים שמזמנת העבודה במעון.
האם מצלמות אונליין הן הפתרון?
רבים מההורים מאמינים שהפתרון הוא בהתקנת מצלמות שיאפשרו להם לצפות בילדיהם ב-LIVE, בכל עת שיחפצו. להשגיח מרחוק, "ללכת בלי ולרגיש עם". אני סבורה שהמצלמות לא יתנו להורים את השקט והביטחון הנדרש, ואף יחמירו את המצב.
כי תארי לעצמך, אימא, שאת צופה בנעשה במעון. לבתך יש נזלת וכבר 10 דקות אף מטפלת לא התפנתה לקנח את אפה. גרוע מכך. בנך בוכה, הוא רב עם חברה על צעצוע ואין מושיע. המטפלת מספרת סיפור, בנך רוצה להגיד משהו, אבל המטפלת מקשיבה לילדה אחרת וקולו של בנך לא נשמע.
האם תוכלי להמשיך להתרכז בעבודתך? האם תתקשרי למטפלת ותדרשי ממנה לעזוב את הפעוט שאותו היא מרגיעה/מאכילה/מחליפה לו ולתת מענה לבתך? הרי אף אחת לא יכולה באמת לטפל בבתך או בבנך כפי שאת היית עושה זאת.
מטבענו האנושי, הכעס שמתעורר בנו כשאנחנו נחשפים לאלימות של מטפלת כלפי פעוטות חסרי ישע גורם לנו לחשוב שהפתרון הוא בענישה. אבל אלימות אינה נפתרת באלימות. רק "טיפול שורש" מצד המדינה, שיתבטא בהקצאת משאבים, עשוי לצמצם את ממדי התופעה שנדמה שהפכה למגפה.
ד"ר אסתר דרור היא מרצה במכללה האקדמית כנרת בנושאי חינוך, משפחה ומגדר
