מחשבות על גאווה, בתחילתו של חודש הגאווה. התחלתי להזיע בידיים. פתחתי וסגרתי את תא הכפפות כדי לוודא שלא פספסתי שום טופס שאני צריכה. עמדתי בטור ארוך של מכוניות והסתכלתי על הבוחנים, שנתנו הוראות לנהגים: "תדליק אורות", "תלחץ על הברקס", "תאותת ימינה, עכשיו שמאלה". כולם מילאו אחר הוראות הבוחנים וככל שתורי התקרב, הזיעה בידיים החמירה והרגשתי שהגה מחליק לי מבין הידיים. הגיע תורי.
קראו עוד:
הבוחן ביקש שאדליק אורות. הוראה פשוטה, יומיומית כביכול, אבל לי היא נשמעה כמו רגע משיעור אירובי, שבו המדריכה משלבת איזה שש תנועות, והידיים והרגליים התבלבלו לי. כמעט נפלתי, איבדתי דופק, והיה נדמה לי שכולם מסתכלים עליי וחושבים "מי זו העקומה הזאת?". רק רציתי לצאת מהשיעור הזה ולא לחזור לשם לעולם.
"תני, תני גז!" הבוחן אמר בקול רם שהנחית אותי מענן המחשבות בחזרה למכון הטסט. אני התרכזתי בכל דבר שהוא ביקש ורציתי להיות מצטיינת. חס וחלילה לא לטעות, לא לעשות פדיחות. היה נראה לי שכל הגברים מסביב מסתכלים עליי ומתלבטים איזה ציון לתת לי. אין מה לעשות, אני נמצאת עכשיו במגרש של הגברים. רציתי להיות האישה שמצטיינת במילוי אחר הוראות טכניות ויודעת להעביר את הרכב שלה טסט. איזה לחץ.
סיימתי. קיבלתי חותמת "עבר". הייתי גאה בעצמי, ועכשיו יש לי מה לספר לנכדים ולנכדות שלי. העברתי את הרכב שלי טסט, לבד! בלי עזרה מהבן זוג או מאבא. רגע, רגע, רגע. מכירים את הצליל הזה בסרטים שבו עוצרים את העלילה ומריצים את הסרט אחורה? (דמיינו לעצמכם רגע את האפקט הזה, זה טוב לחלק הבא). אני עוברת איזו שנייה אחת של התפכחות ומסתכלת לעצמי בעיניים.
כן, אני גאה בעצמי שהעברתי את הרכב שלי טסט, כי אני יודעת שלא הרבה נשים עושות את זה - ולא משום שאין להן זמן אלא כי "הן לא מבינות בזה", או כי "זה תפקיד לגברים". אין בכוונתי לכתוב כאן על שוויון או פמיניזם. אני פשוט גאה בעצמי שאני לא מגדירה לעצמי תפקידים בחיים ובזוגיות שלי ואני עושה גם "תפקידים" של גברים וגם "תפקידים" של נשים (הבן זוג שלי כבר יודע שאני והמברגה זה סיפור אהבה).
אבל יש מקום אחד בחיי שבו ההבדל ביני, כאישה, לבין הבן זוג שלי כגבר, הוא ברור ובהיר כשמש. למה? כי ככה בראו אותנו. אני בורכתי במערכת רבייה שמאפשרת לי להוליד ילדים, לתת חיים. אבל מה קורה כשזה לא מצליח? האם איני יכולה לשאת בגאווה את עצם היותי אישה בעולם? האם אני צריכה להתבייש בעצמי? להתחבא בארון? להוקיע אותי מקבוצת הנשים שאליה אני משתייכת רק מכיוון שאני לא מצליחה להיכנס להיריון? האם נכשלתי כאישה?
השאלות קשות לי מדי. אני מודה שהרבה פעמים קורה לי שאני שומעת אותן רצות לי בראש, הן מתעוררת בעיקר אחרי עוד סבב של הפריה חוץ-גופית שלא הצליח. כדי להתמודד איתן אני כותבת אותן על דף או בפתקים בסלולרי, וקוראת אותן כמה וכמה פעמים עד שהן נשמעות לי מגוחכות וחסרות כל בסיס. זה כמו שכשהייתי ילדה, אמרו לי להגיד פעם אחרי פעם את המילה "תירס תירס תירס", ופתאום יצאה לי המילה "סטירה". לא צחקתי? צחקתי.
כך בדיוק עם השאלות האלה. אני חוזרת עליהן כל כך הרבה פעמים עד שהן מאבדות את המשמעות שלהן, ורק אז אני מסוגלת לענות. והתשובה שלי היא - לא. לא נכשלתי כאישה ואין לי שום כוונה לשבת בארון. חנוק לי בתוכו ואני יוצאת ממנו. אני לא מתחבאת ואני לא מתביישת. לספר שאני מטופלת פוריות כי אני לא מצליחה להרות באופן טבעי, זו לא בושה.
אני נושאת בגאווה את עצם היותי אישה שיש בה חסרונות ויתרונות. אני שמחה לדבר על הכאב, על הצחוק, על ההתרגשות ועל הקשיים שבתהליך, ועל ההתמודדויות איתם. ילדים מגיעים לעולם, נשים הופכות לאימהות, כל אחד ואחת בדרך שלו.ה. אני גאה באישה שאני, גם כשאני חורגת מהתפיסה החברתית של המגדר שאליו אני שייכת. ואם במגדר עסקינן, נזכרתי שעוד לא הדבקתי את מדבקת הטסט שלי. תזכירו לי באיזה צד, ימין או שמאל?
ליאת לפקוביץ' היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
