ועידת החינוך 2023 שמים סוף לחרם עינב לוק, ד"ר תמר זמסקי, ויסאל גנאים, יובל שמש, יולי כלפון
(צילום: שמוליק דודפור, חגי דקל, טל אזולאי)
ועידת החינוך מאורגנת על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
יובל שמש, בוגרת בית ספר תיכון, התמודדה עם חרם במשך יותר מעשור, והפכה לקול של רבים. בוועידת החינוך של ynet ו"ידיעות אחרונות" שהתקיימה היום (ד') היא מספרת על התחושות הקשות, ומתארת את חווית הנידוי החברתי בין מסדרונות בית הספר.
"חרם הוא לא תמיד משהו פיזי. פעמים רבות הוא מילולי, קודם כל מתעלמים. יש ילדים שלא מוסיפים ילדים מסוימים לקבוצות הוואטסאפ בבית הספר, יש ילדים שמשפילים אותם. יש ילדים שזורקים את הציוד שלהם לפח, או מעיפים אותו מהחלון. אם לא יודעים להתמודד עם זה, אם לא יודעים לשים לזה סוף, חרם יכול להימשך הרבה מאוד זמן".
יובל שמשצילום: דנה קופלהרגשת שבית הספר יודע לתת את גלגל ההצלה?
"אם יש צוות שיודע איך להתמודד עם המצב, אז הילד מרוויח, אבל אם אין צוות שיודע איך להתמודד עם זה - הילד לא רוצה ללכת לבית ספר. הוא רוצה רק להישאר בבית, בחופשים אין לו עם מי להיות, ואין לו חברים לשחק איתם. אני שנאתי את החופש הגדול, ואני בטוחה שיש עוד המון ילדים, שהם מוחרמים ומנודים, שאין להם עם מי להיות חוץ מאשר עם ההורים. לגבי המורים, הם לא חברים שלי. הם יכולים להקשיב לי, אבל לא להיות שם תמיד בשבילי".
קראו עוד:
בעידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, מה בכלל מוגדר חרם? ד"ר תמר לזנסקי-טרבלוס, מומחית בתחום אלימות בית-ספרית ואלימות ברשת, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן, מסבירה: "חרם הוא קודם כל איזושהי החרגה, נידוי חברתי. כשזה מחוץ לרשת, אנחנו רואים ילד שלא יושבים איתו, לא מדברים איתו. כשזה קורה ברשת, המון פעמים קשה לנו לראות את זה. יש דברים שגם חומקים מאיתנו, אנחנו לא יודעים אותם, וגם הילדים בעצמם לא תמיד מודעים לזה שהם עושים חרם. החרם ברשת הוא תופעה שצמחה עם עלייתן של הרשתות החברתיות".
אסיפת הורים
מה באמת לעשות כשיש חרם על הילד שלך? #54
37:17
מהם ההבדלים בין חרם פיזי לבין חרם ברשת?
"ההבדלים הם משמעותיים. קודם כל האפיון של הקורבנות, במקרה של חרם מחוץ לרשת, הרבה מאוד פעמים הקורבן הוא חלש פיזית ואז התוקפן כאילו מנצל את היתרון הפיזי שלו כדי להחרים אותו. זה מישהו שהמעמד החברתי שלו מאוד גבוה בכיתה, בתנועת הנוער, בחצר, בשכונה. ברשת, לפעמים זה אפילו מתהפך. לעיתים, הקורבנות שהיו קורבן בכיתה, יכולים לנצל את הידע הטכנולוגי שלהם ולהחזיר כביכול לבריונים. להסתתר מאחורי אנונימיות ולתקוף אותם ברשת. יש המון תכונות של הרשת שאפשרו לחרמות לצמוח בזירות הללו. רוב מה שקורה ברשת עובר מתחת לרדאר שלנו, המבוגרים".
אז מה עושים ואיך משנים את תמונת המציאות הזאת? עינב לוק, מנהלת אגף בכיר בשירות הפסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך, אומרת: "זו סוגייה רחבה שמתייחסת בכלל לתחושת השייכות לבית הספר, לבדידות. זה לא רק חרם, אנחנו מדברים על דברים על כל הרצף. האם ילד מרגיש שייך לבית הספר? הוא בא ללימודים, יש לו עם מי להיות? אני חושבת שהיום אנחנו נמצאים בעידן, גם של הרשתות החברתיות, גם אחרי הקורונה, שילדים חזרו לבית הספר ועדיין מרגישים בדידות. הם לא מצאו את המעגל החברתי שלהם, ויש לנו משימה מאוד גדולה לדאוג שכל ילד במערכת החינוך ירגיש שייך לבית הספר, ירגיש שיש לו למי לפנות, שהוא שייך לקבוצת החברים, שהוא לא בודד, שיש לו עם מי לשחק, שלא פוגעים בו. גם בעולם הפיזי ובוודאי בעולם הווירטואלי.
"המשימה הגדולה שלנו היא לאתר ולזהות, לתת מענים ולעודד. וכדי שהדבר הזה יקרה, צריך את הכפר כולו. אנחנו צריכים לגייס יחד איתנו את צוותי החינוך, את ההורים, את התלמידים, את החינוך הפורמלי ואת החינוך הבלתי פורמלי, את מה שקורה בבוקר ואת מה שקורה אחר הצהריים. את תנועות הנוער, את המדריכים, את הרשויות המקומיות - כולם ביחד צריכים להתגייס".
עינב לוקצילום: יאיר שגיאלוק מספרת על הצעדים שבהם נוקט משרד החינוך להתמודדות עם התופעה: "לקראת שנת הלימודים תשפ"ד, שר החינוך ומנכ"ל המשרד הגדירו את נושא ההתמודדות עם אלימות, דחייה חברתית וחרם כיעד מרכזי. המשמעות של זה היא שאנחנו פותחים את השנה באמירה ברורה - לכל ילד יהיה מקום. זה אומר שאנחנו הולכים להכשיר את אנשי המקצוע ואת צוותי החינוך, כי אני חושבת שהמורים צריכים לקבל כלים וידע איך להתמודד. לפעמים זה נסתר ואין את הכלים ואת הידע. אנחנו צריכים לגייס את ההורים כשותפים שלנו, שהורה יגיד לילד שלו להזמין את כולם - שזו אמירה חשובה מאוד, את המורים כמובן, בגילים צעירים ובוודאי שבגילים בוגרים יותר. גם לתלמידים יש תפקיד מאוד משמעותי, והוא להיות שומרי סף. להביע דעה, לומר אמירה חברתית. לקראת פתיחת השנה אנחנו גם מרחיבים את קווי הסיוע, ויש לנו קו סיוע רגשי של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי שיכולים לפנות אליו, הורים, מורים ותלמידים.
ההורים לפעמים חסרי אונים מול מצבים כאלה.
"כן, להיות הורה לילד שחווה חוויה של דחייה והדרה, זה אחד הדברים הכואבים היותר. רובנו יודעים מה זה הכאב הזה, אפילו חד-פעמי, כשלא שיתפו את הילד שלך, שלא הזמינו אותו, ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר באירוע מתמשך וכרוני. זה כאב מאוד-מאוד גדול, והוא פוגש את האדם במקומות האישיים שלו, בעוצמות שלו, והרבה פעמים התגובה היא מתוך כאב ומצוקה".
ומה עלול לגרום לילדים להחרים זה את זה? ויסאל גנאים, מנהלת תחום הייעוץ החינוכי, עמותת אלרוד למדע ולטכנולוגיה, מספקת הסבר לתופעה בחברה הערבית. "לעיתים ניתן להשליך את הסיבות לחרם החברתי בבתי הספר למצב האקטואלי הקשה שהחברה חווה מדי יום. כמחצית מהמשפחות בחברה הערבית חיות מתחת לקו העוני. זה, בנוסף לחוסר במרכזי פנאי לבני הנוער שלא מוצאים מסגרת אחר הצהריים. זה מתבטא בשיח המשפחתי, שהוא מתוח ולחוץ יותר. כן, זה נכנס גם לכותלי בית הספר".
ויסאל גנאיםצילום: דנה קופלאז מה עושים? ומהו התפקיד ההורי? "בראשונה, תפקיד ההורים הוא לשוחח עם הילדים שלהם. לקיים שיח רגשי ולשמוע מה הם עוברים", אומרת לוק, "לנסות לדובב ולתת להם כתף, אוזן קשבת ותמיכה. תמיכה של הורים, וכמובן של צוות, היא אחד המרכיבים המשמעותיים של חוסן. וגם, לזהות את המקום שלהם ומהו הקושי. לפעמים הקושי הוא פגיעה, לפעמים התעלמות. כדאי גם לעודד את הילדים למצוא לפחות חבר אחד. רווחה נפשית של ילד שיש לו חבר אחד טוב, ויש בחברות הדדיות טובה וחזקה, היא דומה מאוד לרווחה נפשית של ילד עם המון חברים".
