עדויות מצמררות של ניצולים, עמדות טיפול בילדים עם טראומות מורכבות, והפחד העצום של הילדים התמימים לחזור למקום שפעם היה הבית. אלפי תושבי עוטף עזה, שניצלו ממתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, שוהים במקומות שונים ברחבי הארץ לצד מטפלים ואנשי מקצוע. ביקרנו בקיבוץ עין גדי, שם נמצאים מאות בני אדם, ועשרות ילדים, ששרדו את התופת.
בשבוע האחרון העניקו המטפלים של אל"י - האגודה להגנת הילד, סיוע מקצועי בקיבוץ עין גדי ופגשו ילדים שפונו מבארי, שדרות, חולית ויישובים נוספים. "היו רגעים שבהם הלובי התרוקן לשעתיים מאנשים וילדים, ואז פתאום כולם חזרו, והבנו מהשיתופים שהם יצאו ללוויות. כל יום יש כאן מעגלי שיח ואנשים מגלים ושומעים על עוד נרצחים, לעיתים דלת לידם. יש כאן ילדים עם חרדות וטראומות מורכבות, והמטפלים עובדים מבוקר עד ליל. השאלה הכי גדולה היא מי ידאג לחוסן שלהם ביום שאחרי, ולשאלה הזו אין עדיין תשובות", אומר נשיא אל"י וראש חמ"ל המטפלים בפועל, ערן צימרין.
מה ראיתם כשהגעתם?
"ראינו בית מלון רגיל, עם הרבה אנשים בלובי. כאילו הכול בסדר. אף אחד לא בוכה, אף אחד לא צועק, רק תנועה רבה. קבוצות מתגודדות ולפעמים פתאום יש התמוטטות או התרגשות גדולה. כל מיני אנשים מפורסמים מגיעים להופיע. זה נראה כמו הופעה רגילה. אפילו יש מחיאות כפיים, אבל ברור שכולם באבל. מדי פעם קבוצת אנשים נעלמת מהלובי ואז חוזרת במכה אחת ואנחנו קולטים שהם כולם חוזרים מלוויות. ילדים כאן קוברים הורים, מציאות אבסורדית".
באיזה מצב נמצאים ההורים והילדים?
"הלם מוחלט. ילד אחד מתחבא בארון, ילד אחר מתרוצץ ולא מפסיק לעשות דברים וילד נוסף רק מחפש מחשב, כדי להצטרף ללימודים בזום. נתקלנו בילד שאמר שהוא רוצה 'לעלות לשמיים ולהחזיר את המתים'. ההורים ניגשים אלינו, מבקשים עזרה לעצמם, או לילדים. הם לא מבינים מה הם מרגישים ולמה הם מרגישים כך. הרגשות שלהם לא נראים להם מתאימים למצב שבו הם נמצאים. בטיפול, על פי רוב, מציעים עשייה (doing) ומקום בטוח לחזור אליו. כאן אין להם מה לעשות, חוץ מאשר להתמודד עם עצמם ואין להם מקום בטוח לחזור אליו".
5 צפייה בגלריה
''אף אחד לא בוכה או צועק, כאילו הכול בסדר''. ניצולי העוטף
(באדיבות אל"י - האגודה להגנת הילד)
מה אתה חושב שיעזור להם בימים אלה?
"בימים אלה אנשי המקצוע חייבים ללוות אותם ולעזור להם להבין מה עובר עליהם, על מנת להרגיע ולהחזיק אותם, עד שניתן יהיה להתחיל טיפול משמעותי. הטראומה היא סוג של מצב פיזיולוגי. לא משנה כמה חזק נפשית היה האדם לפני הטראומה, נפש האדם לא יכולה להכיל מצב זה. זה כמו פצע שותת דם. קודם כל מניחים חוסם עורקים, לאחר מכן מתחילים לטפל, כך שהפצע יפסיק לדמם, ורק בסוף תהליך ארוך, הפצע הופך לצלקת גדולה שנשארת בגוף האדם לכל חייו".
איזה ליווי הם מקבלים?
"המטפלים נוכחים. הם ניגשים לילדים ולמשפחות, כאלה שמסתובבים ורואים עליהם שצריך לגשת אליהם. הם מקיימים שיחות הרגעה ומסייעים להם להבין את עצמם. מה הם מרגישים, מה ההיגיון ברגשות האלו כעת ומה הם צפויים להרגיש בעתיד. כרגע הם לא רואים את האור בקצה המנהרה, אבל אנחנו מסבירים שיש פיתול ובהמשך תהיה דרך. לפעמים הם מבקשים רק כדורי שינה".
יש לך מסר אליהם, לחברה בכלל?
"אני מזמין את המשפחות והילדים להסכים לקבל עזרה בשביל שביום שאחרי הם יוכלו להיות כמה שיותר חזקים על מנת להתחיל להתמודד עם הטראומות. אני רוצה שהם יידעו שאנחנו תמיד כאן בשבילם. לא חיכינו עם הטיפול בטראומות המורכבות. אני דורש מגורמי הממשל להתחיל לתכנן את הטיפול והמענה הנפשי לילדים ולמשפחות ביום שאחרי, הוא לא פחות חשוב".
**
בימים כתיקונים עוסקת אל"י בטיפול בפגיעות ילדים כגון אלימות, פגיעות מיניות והזנחה. בעת חירום, ובמקביל לאסון הלאומי ומלחמת "חרבות ברזל", ובהיעדר תקציב ראשוני מהמדינה, האגודה פתחה את קרן החירום שלה לטובת הקצאת מטפלים מוסמכים לטיפול בטראומות מורכבות של ילדי העוטף.
בין הטיפולים אנחנו פוגשים את סבתא רבקה בירה, תושבת בארי מזה כ-58 שנה. היא מספרת לנו בכאב על בני משפחה שנרצחו, ועל נכדתה תאיר בירה ז"ל, שזיהו אותה בין היתר לפי השרשרת עם שמה. "תאיר הייתה באה לחבק אותי כל יום בצהריים בחדר האוכל, היא אהבה אותי מאוד ואני אותה. היא הייתה קרובה אליי, אני לא יודעת מה היא עברה בשעות האחרונות שלה לפני שנרצחה באכזריות.
"אני והמטפלת ההודית שלי היינו יחד בממ"ד, שמענו יריות ושתקנו", היא מוסיפה, "הציעו לה לעזוב חזרה להודו והיא לא רוצה, חשוב לה להמשיך להיות איתי".
קראו עוד:
מזל רוסי (46), תושבת שדרות ואחות במקצועה, משתפת: "הילדים שלנו בחרדות קשות. הם מקיאים, לא ישנים כמה לילות. ראינו את המחבלים מחוץ לבית ואף אחד לא הכין אותנו להסלמה הזאת. בהתחלה המשטרה ענתה לטלפון ואז נותק הקשר. שמענו רק דרך הפייסבוק שהמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה ופשטו על העיר. אנשים שהיו בדרך לבית כנסת באותה שבת רוססו על ידי המחבלים. יותר מ-24 שעות התחבאנו בממ"ד, בעלי שייף סכינים להגנה עצמית. הילדים שלנו בטראומות".
"עודדו את הילדים לשתף בתחושות וברגשות בכל דרך"
הצוות הטיפולי השוהה בקיבוץ עין גדי כבר כמה ימים רצופים, גיבש כלים ומסרים להורים בימים אלה:
לעודד ילדים להביע: על מנת לאפשר לילדים תחושת שליטה אפשרו להם להביע את עצמם בכל דרך לרבות ציורים, פיסול, שיח, כתיבה, נגינה. ניתן גם ליצור מעגל שיח משפחתי/ חברתי שיתופי, המעניק תחושה שאנחנו לא לבד.
להיות כאן ועכשיו: המציאות משולה לדרך מתעקלת, לכן אל תתעסקו עדיין ביום שאחרי, משום שדברים צפויים גם להשתנות עד אז. חשוב שתאפשרו לעצמכם לעבור כל יום ביומו ולהיות כמה שיותר בתנועה ושינוי מיקום במרחב.
5 צפייה בגלריה
''התחבאנו יממה בממ''ד, בעלי שייף סכינים''. ניצולי העוטף
(באדיבות אל"י - האגודה להגנת הילד)
לא רק מרחוק: הקפידו על קיום מפגשים פיזיים.
לבטא אשמה: חשים אשמה? הזכירו לעצמכם שמדובר בתחושה קולקטיבית לגיטימית. יש אנשים שניצלו וחשים כך למשל משום שלא יכלו להציל את קרוביהם. חשוב לדבר, לבטא ולהביע את התחושה הזאת כמה שיותר.
לא להישאר לבד: היו עם הקרובים אליכם, ואל תהססו לפנות לאנשי מקצוע.
