הורים אינם אשמים במצב הקשה שנוצר ובמצוקה שהתעוררה אצל ילדם. עם זאת, בתור "המבוגר האחראי", אתם אלה שאחראים, יותר מכל אחד אחר, לעזור לילדכם להיחלץ מהמצוקה הקשה שפקדה אותו. אכן, מבלבל וחמקמק, אך אחריות אינה אשמה. איך אתם יכולים לפעול כדי לעזור לילדיכם להיחלץ מהמשבר שאליו הוא נקלע?
המרכיב הראשון והחשוב ביותר בהתמודדות הוא התקשורת עם ילדינו: לדבר, לדבר, לדבר. שיחה פתוחה עם בנכם או בתכם צפויה לעזור מאוד, ואף להציל חיים. לא פשוט לקיים שיחה כזו. אותה פעולה טבעית לכאורה ופשוטה, שיחה בגובה העיניים עם הילד שלי, הופכת לאתגר כשהילדים שלנו נמצאים במשבר נפשי עמוק. ברגעים אלה ייתכן שחולפות בראשכם מחשבות כמו, "אין סיכוי! היא ממש לא רוצה לדבר איתנו!", ו-"אבל אנחנו לא אנשי מקצוע, אנחנו לא יודעים איך עושים את זה".
אובדנות בגיל ההתבגרות - לכל הכתבות:
ובכן, על פניו אכן נראה שהם לא רוצים לדבר. הדיכאון גורם לרמת האנרגיה הכללית להיות ירודה, וכפי שהזכרנו - במקרים מסוימים נלווית לדיכאון התנהגות מרדנית ומתריסה (והרי על מי אפשר לכעוס אם לא עלינו, ההורים?). חשוב לדעת ולהבין שמדובר במצב מתעתע ומטעה. בתוך-תוכם הילדים רוצים לדבר; הם רוצים לשתף, ורוצים שמישהו יהיה איתם בחוויה הקשה והבלתי נסבלת.
ובאשר לסעיף השני, אכן אינכם "אנשי מקצוע", אבל אתם ההורים שלו או שלה, ואין בעולם אדם מתאים יותר מכם לניהול שיחה שכזו. זכרו שאתם גורמי התמיכה הטבעיים של הילד שלכם. השיחה הראשונית איתכם, והשיחות הרבות שיבואו אחריה, הן חשובות ואין להן תחליף.
לכן, גם אם אתם מרגישים שזה קשה, גם אם הילד או הילדה שלכם משדרים לכם שהם אינם רוצים לדבר, ובטח לא איתכם - אל תוותרו. אמרו להם שאתם דואגים, ושאתם רוצים לדבר איתם ולעזור - גם אם הם כועסים או סוערים. אל תיבהלו מהסערה שלהם, נסו להיות יציבים מולה, זה חשוב.
ומכיוון ששיחה כזו אינה פשוטה לביצוע, נביא כאן כמה עקרונות מנחים שיסייעו לכם לנווט אותה בהצלחה. אנחנו מתייחסים הן לשיחה הראשונית, שתכלול כפי שתראו גם התייחסות מפורשת וישירה לנושא האובדנות, והן לשיחות הרבות שיבואו אחריה. אמצו לעצמכם את העקרונות הרלוונטיים לנער או לנערה הפרטיים שלכם.
"אכן אינכם 'אנשי מקצוע', אבל אתם ההורים שלו או שלה, ואין בעולם אדם מתאים יותר מכם לניהול שיחה שכזו. זכרו שאתם גורמי התמיכה הטבעיים של הילד שלכם. השיחה הראשונית איתכם, והשיחות הרבות שיבואו אחריה, הן חשובות ואין להן תחליף"
בוחרים זמן ומקום מתאימים. כדי שהשיחה תהיה משמעותית ויעילה חשוב לקיים אותה בתנאים נוחים, שיאפשרו פתיחות, הקשבה, שיתוף אמיתי. בחרו זמן "אחר" - זמן שקט, בלי הסחות דעת, בלי "מסכים" ברקע, בלי התראות מהעבודה, בלי אחים קטנים שעלולים להפריע.
מקשיבים באמת. בעיניים טובות ובלב אוהב (בלי ביקורת, כעס ושיפוטיות). הקשבה אמיתית היא פעולה הדורשת מאמץ והתכווננות, והיא הדבר החשוב ביותר שהילד שלכם צריך עכשיו. הקשבה אמיתית משמעה ניסיון להבין לעומק מה עובר על הבן או הבת שלנו, בלי להטיף מוסר, בלי לחנך, בלי לכעוס ובלי להיות ביקורתיים. המטרה: להקשיב באמת, מתוך עמדה סקרנית ומתעניינת, עם כל תשומת הלב שלנו.
תוכלו לשאול למשל: "מה קרה, איך אתה מרגיש באמת, ספר לי על הבור הזה שאתה נמצא בו, אני רוצה להבין באמת מה עובר עליך. להכיר את הכאב הזה שאתה נושא איתך, שאת מתמודדת איתו". למעשה, כלל האצבע אומר שככל שתדברו פחות בשיחה הזו, והנער או הנערה ידברו יותר - כך תוכלו להבין שהשיחה עובדת, ושבאמת אתם מצליחים להגיע אליהם.
"הקשבה אמיתית היא פעולה הדורשת מאמץ והתכווננות, והיא הדבר החשוב ביותר שהילד שלכם צריך עכשיו. הקשבה אמיתית משמעה ניסיון להבין לעומק מה עובר על הבן או הבת שלנו, בלי להטיף מוסר, בלי לחנך, בלי לכעוס ובלי להיות ביקורתיים"
חשוב להבין שמטרת השיחה אינה לפתור את הקושי או הבעיה של הבן או הבת שלכם. לא מוטלת עלינו המשימה להעלים אותה, או למצוא מטה קסם שישנה את המצב. תסריט כזה אינו ריאלי. הצעירים שלפנינו יודעים זאת, והם עצמם אינם מצפים לפתרון מיידי. משפטים כגון: "זה לא כל כך נורא", "החיים יפים, תראה כמה אתה מוצלח", או: "לא קרה כלום והכול בסדר" – הם לא יעילים.
נער או נערה במשבר מרגישים שכרגע המצב ממש-לא-בסדר, ה-כ-ו-ל לא-בסדר. אז מה כן? פשוט להנכיח את העיניים הטובות והלב האוהב ולהגיד: "אני שומע אותך, אני מבין שמאוד קשה לך, אני אהיה כאן איתך וביחד נחזיק מעמד עד שנצא מזה. יחד".
6 צפייה בגלריה
"אני שומע אותך, אני מבין שמאוד קשה לך, אני אהיה כאן איתך, ונצא מזה. יחד"
(צילום: Shutterstock)
אפשר לדמות משבר חריף למצב שבו האדם נמצא בחדר חשוך, בלי חלונות ובלי חרך אור. במצב כזה הדרך הטובה ביותר היא כמו להתיישב לידו ולומר לו: "אכן חשוך כאן, וקר מאוד וקשה. אבל אנחנו יחד". תיקוף החוויה של הילד, הסכמה לקבל שאכן זה מצב קשה מאוד, שאכן יש חושך גדול מסביב, הם חלק משמעותי בהפגת תחושת הבדידות המאיימת.
"אפשר לדמות משבר חריף למצב שבו האדם נמצא בחדר חשוך, בלי חלונות ובלי אור. במצב כזה הדרך הטובה ביותר היא כמו להתיישב לידו ולומר לו: 'אכן חשוך כאן, וקר מאוד וקשה. אבל אנחנו יחד'"
מעבר לחשיבות שיש לשיתוף, השיחה חשובה כי היא מאפשרת לנער או הנערה להעביר את המצוקה שלהם: מתחושה כללית- כבדה, חשוכה, עמומה, מעורפלת - למשהו שאפשר לתאר במילים. מבחינה מוחית, נדרשת כאן פעולה של הכנסת הגיון, רצף, סיפור ("נרטיב", בשפה המקצועית) לתוך חוויה מעורפלת, שייתכן שבמהותה היא אינה מילולית כלל. לפעמים עצם המעבר הזה צפוי לעזור.
"להיות עם" - אבל לא להיכנס להזדהות-יתר. עם זאת, וזהו מסר עדין ומבלבל - במקביל לנכונות שלנו "להיות עם" הילד שלנו, לשבת לצדו בחוויה החשוכה, כדאי לשים לב שלא להיכנס להזדהות-יתר עם הילד שמרגיש שהכול אבוד. לרגשות קשים יש נטייה להיות מידָבקים. אם הבן או הבת שלנו מרגישים שסוף העולם הגיע, חשוב לא ליפול איתם למקומות הקשים האלה.
כדי לסייע לנו להבין זאת, נדמה הפעם את המצב כאילו ילדנו השרוי במצוקה נמצא בתוך בור עמוק, מתקשה לצאת החוצה. ומה צריך אדם שנמצא בבור? מעל לכול הוא זקוק לאדם אחר שרוצה בטובתו, מבחין במצוקה שלו; אדם שנמצא מחוץ לבור ומושיט לו יד יציבה ובוטחת שתסייע לו לצאת החוצה. יד זו היא התקווה שעליה נכתוב בשורות הבאות. כדי להציע תקווה ולסייע בהתמודדות - אתם חייבים לשמור על עצמכם מחוץ לבור.
שואלים באופן ישיר על מחשבות אובדניות. ואחרי שהקשבנו, אם אנחנו מרגישים שקיים סיכון או חשש כלשהו מאובדנות, חשוב לשאול את הבן או הבת שלנו שאלות ישירות על התאבדות. המיתוס שלפיו עצם הדיבור על אובדנות "מכניס למתבגרים מחשבות לראש", או "נותן להם רעיונות" אינו נכון.
הניסיון הקליני והידע המחקרי מצביעים על כך שתשאול ישיר מאפשר תשובה ישירה וכנה, ובכך הוא עשוי להציל חיים. זה יכול לעזור אם תסבירו מדוע אתם שואלים. למשל: "שמתי לב שאתה עצוב מאוד לאחרונה, האם יש לך מחשבות על לפגוע בעצמך?"; "אני רואה שאת מסתגרת ועצבנית ועוברת משבר גדול, האם יש לך מחשבות על התאבדות?; "את יודעת, אנשים במצב קשה וכואב כל כך, חושבים לפעמים מחשבות אובדניות, האם לך יש מחשבות כאלה?".
"אם אנחנו מרגישים שקיים סיכון או חשש כלשהו מאובדנות, חשוב לשאול את הבן או הבת שלנו שאלות ישירות על התאבדות. המיתוס השגור שלפיו עצם הדיבור על אובדנות 'מכניס לבני הנוער מחשבות לראש', או 'נותן להם רעיונות' - אינו נכון"
תשאול כזה, הכולל אזכור מפורש של המילה "התאבדות", בעצם מעביר לילדים שלנו את המסר שאפשר לדבר איתנו גם על זה, אפשר לדבר איתנו על מצוקה וכאב וחוסר תקווה, וגם על מחשבות אובדניות. המסר שלפיו אנחנו לא חוששים לשים את הנושא הזה על השולחן הוא חשוב ומציל חיים. כדי שהילדים שלנו יוכלו לדבר במפורש על מחשבות אובדניות, ואולי אף על "תוכנית אובדנית", הם צריכים תחילה לשמוע את המילים האלה מאיתנו.
כשנהיה מוכנים לומר 'התאבדות' במפורש, נאפשר גם להם, אם הם חווים מחשבות אובדניות, לספר לנו על כך. ולכן, אם אתם חוששים, אם אתם רואים החרפה במצב הנפשי, אם אתם מזהים גורמי סיכון: חשוב לשאול. אם לא נשאל, יש סיכוי שלא נדע, ויש סיכון שלא נוכל לסייע! חשוב לחזור ולהזכיר את הכלל: "אם יש ספק - אין ספק!". לאור התשובה שתקבלו מילדכם, תוכלו לדעת איך לפעול.
נותנים תקווה ומציעים דרכי התמודדות. אחרי שהקשבנו באמת ונתנו תוקף לחוויה הקשה של הילד שלנו, ואחרי ששאלנו ישירות על אובדנות, נוכל להציע חלונות של תקווה. כפי שכבר הזכרנו, נערים ונערות במצוקה ובמשבר מתקשים למצוא פתרונות חלופיים, ונוטים לפסול פתרונות קיימים. הם נוטים לראות את המציאות כאילו באמת הכול שחור. אלא שאנחנו יודעים שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד, וחשוב להדגיש כי המצוקה היא זמנית. נוכל להנכיח בעדינות את קיומם של פתרונות אחרים למצב.
אפשר לשאול אותם על דרכי התמודדות שלהם שהצליחו בעבר; על דרכים שהם מכירים להסחת דעת (מה משפר את מצב הרוח שלך?), אפשר לשאול על אנשים או על פעולות שגורמות להם להרגיש טוב יותר. הם יודעים את זה יותר טוב מכולנו, אבל לפעמים צריך להזכיר את זה, לדבר על זה.
ספרו גם על דרכי ההתמודדות שלכם, כשהייתם צעירים - על המורכבות, הקושי והכאב שחוויתם. אל תקפצו "ישר" אל הפתרון. התחושה שתעבירו לילדיכם, שהם לא לבד, שהם לא בודדים בתחושות הכואבות - היא משמעותית וחשובה. ואז, הציעו גם אתם דרכים שונות להתמודד, ספרו להם על הפתרונות שעזרו לכם (באמת!) להתגבר, להחזיק מעמד. לא צריכים להיות גיבורים ולהראות שהכול קטן עליכם. דווקא להפך. רק לתת תקווה.
פרופ' יוסי לוי בלזצילום: עופר חג'ביפרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. מחבר הספרים "להאיר את הרי החושך - אובדנות בקרב בני נוער" והספר החדש "מתחת לשמיים השחורים - שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה"
צילום: אלדד מאסטרוד"ר הילי כוכבי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת הספרים "המדריך הישראלי להורים" (עם עמירם רביב) ו"הורים טובים", מרצה וחברת סגל בפקולטה לפסיכולוגיה ב"מרכז האקדמי למשפט ולעסקים"
*
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771
פורסם לראשונה: 20:01, 03.07.23
