מהיום שבו הילדים שלנו מתחילים לדבר, אנחנו מלמדים אותם שתמיד טוב יותר לומר את האמת. אבל בואו נודה על האמת: במציאות כולנו מעגלים פינות, ומשתמשים פה ושם ב"שקרים לבנים".
אנחנו לוחצים על "אינני הנהג" בווייז בזמן שאנו נוהגים והילדים רואים, אנחנו אומרים להם להגיד לדודה שהעוף שהיא הכינה ממש טעים כדי שהיא לא תיעלב, והם רואים שאנחנו מסננים ולא עונים לנייד כשמתקשרים אלינו מהבנק או מהטלמרקטינג. התוצאה היא שנרמלנו את השקרים הלבנים והפכנו אותם ללגיטימיים.
קראו עוד:
כשיש פער בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו עושים, הילדים שלנו יחקו את מה שאנחנו עושים. כן, המעשים שלנו הם הקובעים. הם בוחנים אותנו דרך זכוכית מגדלת, והמסר שעובר בלי שבכלל התכוונו הוא ששקרים לבנים הם שקרים מותרים. אבל, הם עדין שקרים.
סיבה שנייה לכך שבני ובנות הנוער שלנו משקרים לנו, היא שהם רגישים מאוד לביקורת שלנו - לטונים שעולים, ולדרמה המתחוללת כשאנחנו חושפים אותם משקרים. אם הגבנו בעוצמה רבה כשהם שיתפו אותנו במשהו שקשור אליהם ואנחנו מתנגדים או לא אוהבים, באופן טבעי הם ייקחו צעד אחורה וישתפו פחות או לא ישתפו בכלל. ואם נשאל אותם, הם יבחרו להגיד לנו את מה שנעים לנו לשמוע - אבל לא בהכרח באמת.
הזיכרון שנצרב בהם מהצעקות עם המילים הקשות, הכעס, המבט המאוכזב בעיניים, הביקורת ותחושת הפרת האמון כשגילינו שהם שיקרו או אכזבו - הוא שיכתיב פעמים רבות את הבחירה שלהם אם לספר את האמת.
איך הגבתם כשהם נכשלו במבחן? כשהם לקחו לכם כסף מהארנק ושכחו לעדכן? כשהם איבדו את השעון החדש שרק קניתם להם? וכשגיליתם שהם מסתובבים עם חברים שאתם לא אוהבים? השקר, בעצם, מגיע כדי לשמור על הקשר ולא לאכזב אותנו, לא לצער, להפחית עימותים, וגם כי הם בטוחים שהשקר לא יתגלה. ומה שלא יודעים לא כואב.
סיבה שלישית שבגינה המתבגרים יבחרו לשקר היא החוויה הסובייקטיבית שלהם שאנחנו נוקשים, מגבילים אותם, שיש בבית המון איסורים, כללים וחוקים. כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות הם רוצים יותר מרחב פעולה, רוצים חופש להיות, לחקור ולהתנסות. כשהם יודעים שהבחירות שלהם לא עולות בקנה אחד עם הערכים המשפחתיים, הם ישמרו את האמת לעצמם. אם נתעקש, נחפור מספיק או שנחבר פיסות מידע, אנחנו נבין במוקדם או במאוחר שהם מספרים לנו את מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע. לא את האמת.
אז בין אם הם רוצים להגן על עצמם, או עלינו, מהאמת, ברגע שהשקר מתגלה - משהו ביחסים עשוי להתקלקל. הם גורמים לנו לתחושות קשות של כישלון, בשילוב עם פחד עמוק שזה יהפוך אצלם לדפוס או לדרך חיים. אנחנו כועסים על הפגיעה באמון, מתוסכלים מהפער בין איך שחשבנו שהם מתנהגים, לבין איך שהם מתנהגים בפועל.
אז מותר להיעלב ולהתאכזב, גם להרגיש הם כפויי טובה. מה שקרה כבר קרה. עכשיו עצרו רגע כדי לבחון - מה זה אומר עליי, עלינו ועל הקשר. מתבגר שבוחר בשקר, בעצם מבקש מכם קשר וקרבה. הוא מבקש קבלה ואהבה ללא תנאי. אם רק היו יודעים שנאהב אותם ונקבל אותם ללא תנאים, סביר להניח שהם גם היו פחות משקרים. אבל זו בהחלט משימה לא פשוטה שדורשת מאיתנו לסמוך עליהם, לשחרר אותם גם לטעות ולהיכשל, להבין את ההשלכות של נוקשות וציפיות גבוהות, ואת הצרכים הייחודים של מתבגרים.
מה עושים כשהשקרים מתגלים?
נצלו את ההזדמנות לדבר על ערכים: על ההשלכות של השקר, או של אי אמירת האמת. הסבירו להם שהשקר פוגע באמון, וגם עלול לסכן אותם. השקיעו בתקשורת פתוחה וטובה - משום שיחסים טובים יצמצמו את הצורך בשקרים.
שווה גם לבדוק עם עצמנו - מהן הציפיות שלנו מהם? האם הן מותאמות גיל, יכולות ומצב? בכל אופן, תנו להם דוגמה אישית טובה והימנעו גם אתם משקרים לבנים.
בנוסף, תנו להם הרגשה שהם יכולים לדבר אתכם על הכול, ששום דבר שהם יעשו לא יאכזב אתכם, שאתם סומכים עליהם ומאמינים להם, ושגם אם הם טועים - כך הרי לומדים.
ועם כל הקושי ומשבר האמון ששקרים מייצרים, דעו הם דווקא הזמנה לשפר את הקשר ואת היחסים. נסו לקבל את המתבגרים ואת הבחירות שלהם - גם כשהן שונות משלכם. בסוף, בכל גיל, כבני אדם כולנו שואפים שיקבלו אותנו בדיוק כמו שאנחנו ועם המון כבוד, רגישות וחמלה.
אתי יוגב היא מדריכת הורים למתבגרים
