יש מי שחושב שאין צורך לדבר עם ילדים עם צרכים מיוחדים על המצב כי "הם ממילא לא מבינים". האמונה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהילדים האלה חשופים פחות למה שמתרחש, ומסוגלים להבין מעט ממה שהם כן חשופים אליו, ולפיכך חבל לשתף אותם במידע שעשוי להפחיד או להעציב אותם.
הניסיון לגונן על הילדים מובן ואף נוגע ללב, אולם הוא עקר מיסודו. פעמים רבות, על אף שנדמה לנו שהילדים לא מודעים כלל למתרחש, מתברר בהמשך שהם יודעים ברמה כזו או אחרת על המצב. הם יודעים כי הם "תפסו" כמה תמונות מחדשות הערב בטלוויזיה, או נחשפו לתמונות במחשב, או שמעו שיחת טלפון מלאת דאגה אחרי אזעקה, או הקשיבו לשיח עם ילדים אחרים.
וגם בלי כל אלה, מחקרים מראים שילדים צעירים מבינים גם בלי מילים את המתרחש סביבם. הם חשים במתח, בדאגה ובשינויים שחלים בשגרה שלהם. כאשר אין שיח, ילדים יוצרים תסריטים מהדמיון ומשלימים לעצמם את המציאות באופן שלעיתים קרובות גרוע יותר מהמציאות עצמה.
בנוסף, הסתרת המציאות הקשה מאלצת את ההורים לספק הסברים שקריים: הבומים הם בעצם רעמים, ולא הולכים לגן כי חופשת סוכות התארכה פתאום. השקרים האלה פוגעים באמון של הילדים וכדאי מאוד לוותר עליהם. לעומת זאת, הסבר על המצב מארגן ומווסת את התחושות והרגשות שלהם. כאשר משוחחים על המצב באופן אמפתי ורגיש, מפחיתים מעוצמת האשמה והחרדה.
ובכלל, משאת נפשו של כל הורה היא שהילד ירגיש לגביו שהוא דמות אמינה שניתן לפנות אליה במקרה של קושי. אתם מקבלים הזדמנות להוות מודלינג לילדים: הנה, גם כשקורים דברים לא נעימים או כואבים, אנחנו מדברים עליהם. באופן זה הם לומד מגיל צעיר שניתן לדבר עם ההורה על כל דבר, נעים ולא נעים, והוא נמצא כאן בשבילם.
קראו עוד:
ההורה מהווה דמות מווסתת עבור הילד ומשפיע על מצבו הרגשי. היכולת שלו להתמודד עם המצב, לשדר ביטחון ורוגע, היא קריטית הן לאופן שבו הילדים יתפסו את המציאות הנוכחית והן לאופן שבו הם יתפקדו בה. לעיתים הורים פועלים באופן שעלול להגביר את החרדה של הילד באמצעות "אקומודציה הורית". אקומודציה הורית פירושה הנכונות של הורים להתאים את עצמם ואת הסביבה לציפיות ולצווים של הילדים כדי למנוע מהם חרדה. ככל שההורים "נענים" יותר ויותר לדרישות הילדים, החרדה אמנם פוחתת בטווח הקצר אולם בטווח הארוך תיתכן החמרה תפקודית. כך למשל, הורה שנענה לילד שרוצה להישאר בממ"ד גם כשאין אזעקה, או מסרב להתקלח כי אולי ייפלו טילים, ירגיע את החרדה שלו לטווח הקצר אולם יעצים אותה לאורך זמן.
"מחקרים מראים שילדים צעירים מבינים גם בלי מילים את המתרחש סביבם. הם חשים במתח, בדאגה ובשינויים שחלים בשגרת היומיום שלהם. כאשר אין שיח, הם יוצרים תסריטים מהדמיון ומשלימים לעצמם את המציאות, לרוב באופן גרוע יותר מהמציאות עצמה"
מומלץ לקיים שיח עם הילדים על פי מודל נת"ת, הכולל שלושה מרכיבים: נרמול, תיקוף ותקווה. המודל מאפשר להגביר תחושת ביטחון אצל הילדים ולסייע להם לסמוך על ההורה על אף תחושת חוסר הוודאות הקיימת.
על פי המודל, בשלב הנרמול ההורה מעביר לילדים את המסר שהתגובה שלהם היא נורמלית, ושהם לא היחידים שמרגישים ככה. ניתן לומר לילד משפטים כמו "כולנו במצב הקשה", ו-"הרבה ילדים ומבוגרים חוששים עכשיו".
בשלב השני, שלב התיקוף, ההורה נותן לגיטימציה לרגשות ולחששות. הוא מכיר בכך שטבעי ומותר להרגיש את מה שהילד מרגיש ונותן לו תחושה שהוא מובן. כאן יתאימו אמירות כמו, "זה באמת קשה. אני יכולה להבין את התחושה שלך".
בשלב האחרון, תקווה, ההורה יעביר לילדים מסר אופטימי וברור שכולל אמונה ביכולת שלהם להתמודד עם הקושי ותקווה שהמצב ישתפר. ניתן לחשוב יחד על פתרונות, מה יקל עליהם במצב הקיים, תוך שימת דגש על הכוחות ועל העברת המסר ש"נעבור את זה יחד".
זכרו, להיות הורה בתקופת מלחמה זו משימה לא פשוטה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים. בסך הכול הילדים זקוקים ל"הורה הטוב דיו" לצורך התפתחות נפשית בריאה. אין ציפייה שתנהגו באופן מושלם בכל רגע נתון, וגם אתם, ההורים, זקוקים לחמלה עצמית.
הכלים שעשויים לסייע לכם בהתמודדות עם הילדים
- מומלץ לתווך את המצב לילד תוך התאמת רמת השיח לרמה ההתפתחותית והקוגניטיבית של הילד. במיוחד בקרב ילדים עם צרכים מיוחדים, יש לתת הסבר פשוט, ברור וקונקרטי התואם את יכולת התפיסה. אפשר ורצוי להיעזר בתמונות חזותיות ובסרטונים.
- מתן מגע לילדים. זה חשוב בכל הגילים, ומשמעותי במיוחד כשמדובר בילדים קטנים.
- עשייה (Doing) מקדמת תחושת שליטה. מומלץ לעשות פעולות שונות יחד: בישול, ציור, בנייה, אריזת מצרכים לחיילים וכדומה.
- מומלץ להפחית חשיפה לערוצי תקשורת, תוך מתן תיווך תואם לגיל ההתפתחותי של הילד או הילדה.
- נסו לשמור על שגרה ככל שניתן. כדאי ליצור סדר יום באופן חזותי ולהיעזר בתמונות הממחישות את הפעילויות השונות, כמו ארוחת צהריים, משחק או שעת סיפור. כאשר הילדים יודעים מה צפוי להם במהלך היום, רמת החרדה פוחתת ועולה תחושת השליטה.
- ניתן להיעזר בסיפור חברתי אישי. סיפור חברתי הוא כלי טיפולי שמסייע בבניית נרטיב עבור הילדים ומאפשר להם להתכונן ולהתמודד רגשית עם מצב מסוים. הסיפור מותאם אישית לילד ולרמה הקוגניטיבית והשפתית שלו, נכתב בגוף ראשון ומלווה בציורים ובתמונות של הילד תוך חיבור לרגשות. הסיפור החברתי צריך להתמקד בנושאים שמעסיקים את הילד או הילדה שלנו, למשל "אבא הלך למילואים" או "מה עושים בזמן אזעקה". יצירת נרטיב קוהרנטי מסייעת לילדים להפחית חרדה, ומעניקה לו תחושת שליטה ועשייה.
- סייעו לילדים לזהות ולשיים (לתת שם) את הרגשות שהם חווים. יש ילדים עם תפיסה קונקרטית ופרגמטית, אשר חווים את האירועים בתקופה זו באופן מנותק לכאורה מהרגש. לחלופין, יש ילדים אשר מוצפים רגשית ומתקשים לתרגם את רגשותיהם. ניתן להיעזר בלוח רגשות עם פרצופים שונים.
- מומלץ להשתמש באסטרטגיות מווסתות שמוכרות לילדים בעת לחץ כגון מסאז' מרגיע (לחיצות שונות בחלקי הגוף), הפרחת בועות סבון, נשיפה בקש בכלי מים וכדומה.
- ילדים עם צרכים מיוחדים חווים לרוב קשיים משמעותיים בוויסות השמיעתי. המשמעות היא שהם חווים את האזעקות ו"הפיצוצים" בעוצמות חזקות מאוד, דבר שמגביר את הלחץ והמצוקה. הציעו לילדים דרכי התמודדות לבחירתם (מתן שליטה) כגון אטמי אוזניים, צמר גפן באוזניים, מחממי אוזניים. ניתן גם להכין אותם מראש: "ברגע שתהיה אזעקה אני אחבק אותך או אחזיק לך את היד".
כפיר נוי הוא ראש תחום פסיכולוגיה, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי מומחה, מדריך, המכון להתפתחות הילד, ביה"ח ספרא לילדים בשיבא. ענבר אברדם היא מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית וחינוכית
