"מי אתה שתגיד לי לזוז?! תחפף מכאן לפני שאני מ**ין אותך". המשפט המצמית הזה, שלצערנו נשמע לא פעם בעימותים ברחובות, הוא משפט די שגרתי בבתי ספר רבים בארץ. קללות, ניבולי פה, איומים ופגיעות פיזיות הפכו לעניין שגרתי ביסודיים, בחטיבות ובתיכונים הישראליים, בין התלמידים לבין עצמם, ובין התלמידים לבין אנשי הצוות החינוכי.
אבל התופעה המסוכנת הזו לא מתחילה ונגמרת בבתי הספר. גם בבתים המצב מדאיג. ילדים שמתנהגים באלימות מילולית ופיזית כלפי בני משפחתם היא תופעה רחבה וחוצת-מגזרים, אך כנראה פחות מדוברת ומדווחת. וכשהאלימות המילולית והפיזית הולכת וגוברת כבר מגילים צעירים, המדינה כולה הופכת לאלימה יותר, לבוטה יותר ולבטוחה פחות.
קראו עוד:
כמי שעובד עם בני נוער והוריהם, וגם במערכת החינוך, אני נחשף לתפיסה הבעייתית - שמגיעה מכוונות טובות - תפיסה שבאה לתקן, אך היא לרוב דווקא מזיקה, והיא תפיסת ההכלה המוגזמת ואי-הענישה. לצערנו, גם במערכת המשפט ובמנגנון אכיפת החוק התופעה הולכת ומתרחבת.
אבל אנחנו כאן כדי לדבר על הילדים. הילדים ובני הנוער הם אולי הנפגעים העיקריים של תקופת הקורונה. הריחוק וחוסר הוודאות גרמו להקצנה בתגובות באוכלוסייה זו, וגם בתחום האלימות המילולית והפיזית חלה הקצנה - והיא מתרחשת בעיקר בבתים ובבתי הספר.
ברור לכולנו כי ברוב המקרים יש גורם רגשי שממנו נובעת ההתפרצות של הילד או הילדה, וכי יש לטפל בשורש הבעיה על ידי טיפול ומענה רגשי, אך נראה שזנחנו כלים משמעותיים נוספים שהם סנקציות וענישה. לצערי, שתי המילים הללו הפכו להיות בלתי-לגיטימיות אצל חלק מההורים וגם אצל חלק מאנשי החינוך.
ברור לנו גם שילדים, ובעיקר המתבגרים שבהם, עוברים טלטלות רגשיות גדולות בחיי היום-יום. במיוחד בתקופה הנוכחית. במצב שכזה, המריבות עם ההורים, החברים וגם עם המורים, הן חלק מהשגרה. התנגשויות ועימותים שכאלה הם דבר טבעי, אך אסור שיהפכו להיות מה שמאפיין את מערכת היחסים בבית ובבית הספר. וגם אם יש עימות - הוא חייב להישאר בגבולות. ואם הגבולות נחצו – הגיע הזמן להשתמש בסנקציות ובענישה הרתעתית.
"ברור לנו שלרוב יש גורם רגשי שממנו נובעת ההתפרצות של הילד או הילדה, ושיש לטפל בשורש הבעיה על ידי טיפול ומענה רגשי, אך נראה שזנחנו כלים משמעותיים נוספים שהם סנקציות וענישה. המילים הללו הפכו להיות בלתי-לגיטימיות אצל הורים ואנשי חינוך"
חשוב לי להדגיש: יש מקום לאמפתיה, יש מקום להכלה מסוימת - אבל חייב להיות מקום גם לנקיטת סנקציות ולענישה. כי בהיעדר המשמעת הפנימית להימנע מהתנהגות פוגענית, לעיתים יש צורך להשתמש בהרתעה חיצונית. ומתי נדע אם להעניש או לא? התשובה פשוטה. אם הזהרנו את הילד או הילדה מבעוד מועד, והבהרנו שהתנהגות בלתי-מקובלת תגרור עונש, אך התנהגות זו אכן התרחשה, זה הזמן להשתמש בענישה.
שרון פארוענישה פירושה מניעה של דבר מה, הרחקה מפעילות או איסור השתתפות בדבר מה. כשמדובר בילדים ובני נוער, ניתן למנוע מהם דמי כיס או קניות של מוצרים, להחרים חפצים קיימים, לאסור יציאה מהבית ועוד. העיקר שירגישו שיש להם מה להפסיד במידה שהם עוברים את הגבול. חשוב מאוד לעשות את הדברים בשיקול דעת, ולא מתוך כעס רגעי, ותמיד להבהיר שהעונש הוא תוצאה של אותה התנהגות בלתי-מקובלת.
"יש מקום לאמפתיה, אבל חייב להיות מקום לנקיטת סנקציות. בהיעדר משמעת פנימית שתמנע התנהגות פוגענית, לעיתים צריך להשתמש בהרתעה חיצונית: אם הבהרנו לילד שהתנהגות בלתי-מקובלת תגרור עונש, וזו התרחשה, זה הזמן להעניש"
ההתעלמות, ההכחשה, ההכלה המוגזמת ובמקרים של אנשי חינוך - ההגבלות והנהלים היבשים - מונעים במקרים רבים ממורים והורים רבים לטפל בבעיה. וכך נוצר כדור שלג, שמתחיל במילים פוגעניות מצד הילד לסביבתו, עובר לקללות, ובגיל ההתבגרות עלול להגיע לעימות פיזי. כשילד או ילדה חוצים גבולות ברורים, אל תשכנעו את עצמכם שהם סובלים מבעיית ויסות/הפרעה כלשהי/תקופה קשה. מקרים שבהם ילדים באמת לא שולטים בדיבור או במעשיהם, הם קליניים באחוזים מזעריים - ושם כבר נדרש טיפול רפואי.
חשוב לזכור שילד שמדבר ופועל בדרך פוגענית וחסרת גבולות אל הוריו או מוריו - רבים הסיכויים שישתמש בדרך זו גם במסגרות אחרות ובמערכות יחסים אחרות בחייו. ודפוס התנהגות שכזה, סביר להניח, יפגע בהצלחתו העתידית ובמערכות היחסים שלו. אז אם טובת הילדים באמת חשובה לכם - דברו איתם, תקשיבו להם, תבינו אותם. אבל, אל תהססו להעניש כשצריך. לעיתים זה הכלי החינוכי הנכון, המתאים והיעיל ביותר.
הכותב הוא מחנך, מדריך הורים, ומחבר הספר "המתכון לגידול ילדים מוצלחים" עם מיכל דליות
