יש רגעים, וכולנו מכירים אותם, שבהם אנחנו מרגישים שמשהו כמו משתלט עלינו. אלו רגעים שכל הורה היה רוצה לשכוח, אבל בלילה, לפני השינה, הם קופצים לנו לראש ומגדילים את שק רגשות האשם שלנו. אלו הרגעים שבהם אנו מאבדים שליטה: צועקים, שואגים, מאיימים ומעליבים את היקרים לנו מכל.
להיות הורה זו משימה מאתגרת, כולנו ודאי יודעים זאת. החיים עמוסים גם בלי ילדים, ואם יש לכם יותר מילד אחד - העומס הוא רב והמשימה הופכת לקשה עוד יותר. אנחנו נדרשים לתקתק, להקשיב, להכיל, ללמד, להכין ולבצע שלל משימות שלעיתים גורמות לסף הלחץ שלנו לעלות ולעלות.
קראו עוד:
הזינו: "אסיפת הורים" על שינויים והתחלות חדשות
כולנו רוצים להיות הורים טובים, אך לעיתים אנחנו מרגישים שהשאיפה הזאת שלנו מתפספסת. הורים טובים לעיתים נתפסים כמושלמים, כאלה הכול אצלם עובד כמו שצריך, עם חיוך על הפנים וילדים שמחים ומרוצים. אך המציאות היא אחרת - לפעמים היא מכה לנו בפנים, ופתאום, לרגע אחד, כאילו יוצא מאיתנו שד ומשתלט עלינו. הוא לא יודע שאנחנו רוצים להיות ההורים המושלמים כמו בספרים.
אז אני אגלה לכם סוד: להורים מושלמים אין עדיין ילדים, וזה מפני שאי אפשר שהכול יהיה מושלם כל הזמן. אנחנו וגם הילדים שלנו מפשלים וזה חלק מהחיים.
למה אנחנו צועקים?
אנחנו צועקים כי הכבוד ההורי שלנו נפגע. אנחנו חושבים שהילד מזלזל בנו או עושה לנו דווקא. אנחנו כועסים ופורקים את הכעס בצעקה. הצעקה משחררת את הכעס באותו הרגע, היא פורקת אנרגיה לאוויר אך גם מזינה את הכעס שוב.
יש לנו תפיסה מוטעית שאם נצעק חזק אז הילדים יקשיבו - אבל במציאות הילדים מורידים מסך ולא באמת מקשיבים לנו בזמן שאנחנו צועקים. נדמה לנו שאנחנו נהיה הורים סמכותיים אם נצעק בקול חזק אבל ההיפך הוא הנכון. דווקא הצעקה משדרת חוסר שליטה בניהול המצב.
מה מרגיש הילד שצועקים עליו?
התפקיד ההורי שלנו הוא לספק לילדנו אהבה והגנה, ובזמן כעס, כשאנחנו צועקים, הילד רואה את הדמות שאמורה לספק לו ביטחון צועקת עליו. הילד לא מרגיש אהוב באותו רגע, והדבר יוצר תסכול ולפעמים גם פחד שמובילים לריחוק במערכת היחסים. האווירה בבית היא של פחד וחוסר כבוד הדדי.
ילדים גם עשויים לתקוף חזרה ולענות לנו בצעקה על הצעקה שלנו וזאת כי הם חשים מותקפים. הם לומדים ממעשים ולא ממילים. אם אנחנו אומרים לילד בטון צועק ש"אצלנו בבית אסור לצעוק", ממה הוא ילמד? מתוכן המשפט או מעוצמת הצעקה? או אם נבקש מהם לפתור בעיות ברוגע ולא בכעס? ילדים רואים וילדים עושים, ועלינו האחריות לשנות. אם אנחנו רוצים לשפר את התנהגות הילד שלנו - אנחנו צריכים להתנהג את זה בעצמנו.
לא ממש קל לגדל ילדים ללא צעקות, ואני יכולה לומר שזה קורה במשפחות הכי טובות. גם בבית של מדריכת הורים, יש ימים של פריקה. אך הכול עניין של מינון ועוצמה. חשוב שנבין שזה בסדר לכעוס ולעיתים גם להרים את הקול. אבל אם הבית כל הזמן מתנהל בצעקות, זה לא נעים לאף אחד מבני המשפחה. אף אחד לא שומע את הווליום הגבוה וכולם כועסים.
אני מאמינה שהמשימה היא לא להפסיק לצעוק, כי זה הופך אותה ללא ממש אפשרית, ולכן המטרה היא להפחית את הצעקות.
איך נעשה את זה?
בואו נזכור שאנחנו לא יכלים לשלוט על הילדים שלנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט בנו ובדרך ההתנהגות שלנו ולכן השינוי הוא אצלנו ההורים. עלינו להיות מבוגר אחראי ליצירת השינוי ולפעול כדי לצעוק פחות. לא קל ליישם את זה, ודווקא זה לטובה כי כך אנחנו יכולים לייצר אמפתיה לרגש של הילד. במקום לכעוס על הילדים שצועקים ולא מצליחים לווסת את עצמם, נבין שזה קשה גם לנו המבוגרים לווסת את הצעקה ולהתאמן על השינוי.
אם נבחר להיות מודעים לצעקות שלנו, כבר נצעק פחות, נקשיב לטון הדיבור שלנו ונכוון את עצמנו לטון רגוע ונעים. אם משהו יכעיס אותנו בהתנהגות של הילדים, עלינו לשנות את הפרשנות שלנו באותו הרגע. במקום לומר לעצמנו ש"הילד הזה לא שם עליי," "הוא עושה לי דווקא" או "היא לא מעריכה כלום", חשוב לזכור שילדים לא פועלים נגדנו. כל מה שהם עושים הוא בעד עצמם. אז אולי ברגע הזה כדאי להתרחק פיזית כדי לנסות ולייצר נקודת מבט אחרת, שבה ננסה לראות את הזווית שלהם - ואז נגלה שהם לא נלחמים נגדנו ולכן אין סיבה לתקוף.
השינוי לא יקרה ברגע וצריך להתאמן עליו כמה שיותר, אבל חשוב בעיקר להיות סלחנים כלפי עצמנו ביום שבו פישלנו וצעקנו, להבין שאנחנו בני אנוש ואנחנו עושים טעויות. אז הירגעו מהכעס, בקשו סליחה מהילדים, אבל הכי חשוב - נסו ללמוד ולתקן את הפעם הבאה.
תמר כהן לביא היא פסיכותרפיסטית, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים וצוותי חינוך
