מוטי לסרי היה רק בן 24 כשהקים את "חוגגים הפקות". הם התחילו מאירועים פרטיים קטנים וגדלו עם השנים. עשור אחרי, לסרי "קשיש" בן 34, לחברה יש כבר כ-70 עובדים קבועים והם מפיקים מאות אירועים בשנה: מאירועי חברות וועדים, דרך אירועי עיריות ועד אירועי ענק. בשנה שעברה הם עמדו בראש הפרויקט מטעם משרד התרבות "אנחנו תחת השמיים" – סדרה של אירועים מוזיקליים עם אמנים מהשורה הראשונה. לסרי עומד גם מאחורי פארק האטרקציות מיקי בארץ הכפתורים ומני ממטרה, בפסח האחרון הקים את פארק קוקומלון על גג עזריאלי ובקיץ את פארק המיניונים וגם היה שותף בפרויקט מנורה סטארס, אירוע גיימינג שאליו הגיעו עשרות אלפי ילדים.
מה הפרויקט הכי גדול שעבדת עליו?
"כשעשיתי את 'אנחנו תחת השמיים' עם אייל גולן, עדן בן זקן ויהודה פוליקר, הייתי בטוח שזה השיא, אבל אחר כך הגיעו פרויקטים גדולים אחרים. מבחינתי, הפרויקט הכי גדול שעשיתי היה דווקא במלחמה. חברנו לשי גראוכר, יו"ר ארגון 'ביחד ננצח' והקמנו אוהל באופקים שאירח חיילים בהתנדבות מלאה. הגיעו לאוהל הזה קרוב ל-60 אלף חיילים שיצאו מעזה. כל ערב הבאנו לשם זמרים שהופיעו בחינם, קייטרינג ומתחם מסאז'. במשך חמישה חודשים אני וכל העובדים שלי עברנו לאופקים. הכול היה בחינם אבל כמובן ששילמתי לעובדים שלי משכורות".
חמישה חודשים עבדת בחינם.
"עבדתי בהתנדבות מלאה למען החיילים הגיבורים שלנו. אין זמר שלא היה אצלנו. הופיעו אייל גולן, הדג נחש, אדיר גץ, חנן בן ארי, דודו אהרון, משה פרץ, אברהם טל ועוד הרבה אחרים. כל יחידה ביקשה את החלום שלה, ואנחנו פנינו לאמנים בשמם. אני הייתי ג'ובניק בצבא אז ראיתי בזה ההזדמנות לתרום סוף סוף את התרומה שלי. אמא אחת שהבן שלה נהרג כתבה לי שהתמונה האחרונה שבה רואים אותו מחייך צולמה באוהל שהקמנו. היא שלחה לי את התמונה וזה שבר אותי. זה היה פרויקט חיי".
אבל ממה התפרנסת?
"בין לבין עשינו את ההפקות שלנו. פתאום הייתה הבלחה בפורים עם כל מיני הפקות ואחר כך גם בפסח. כמו שאני לא בוכה כשאני מרוויח המון כסף בפרויקטים גדולים, ככה אני לא בוכה כשאני מפסיד. למדתי לשמור כסף בצד לתקופות רעות".
חנוך לנער על פי דרכו
הוא נולד למשפחה חרדית בהתנחלות בשומרון, בן אמצעי מבין שבעה אחים ואחיות. הדרך מהחרדיות אל תעשיית הבידור החילונית הייתה קשה ומפותלת.
"למדתי בישיבה שחורה ובגיל 14-13 הבנתי שזה לא בשבילי. עברתי לכפר נוער בפתח תקווה ושם למדתי לקום בשש בבוקר, לשטוף את החדר שלי, להכין אוכל ולגדל את עצמי. הם ראו שם שאני טוב במשחק אז שלחו אותי ללמוד במכינת נוער של ניסן נתיב. למדתי שם שנתיים. התחלתי עם הצגות ילדים, הייתי במופעי 'מותק', פיתחתי דמות ילדים שנקראת 'אין כמוטי' ובערבים הייתי עושה קריוקי בשביל להתפרנס. עברתי כל שלב ושלב בעולם הזה: הייתי אמן ילדים, איש ההגברה, מלצר ומעצב. הייתי בתוך דובי במשך יום שלם. העובדים שלי היום לא יכולים להגיד לי: 'לא אחי, אתה לא מבין', כי הייתי שם. עשיתי בדיוק את מה שהם עושים.
"יום אחד, בערב עצמאות, התכוננתי לעלות על הבמה עם רקדניות ואז פתאום הגיע ראש העיר ואמר לי: 'שומע? יש לך דקה להופיע. אחריך עולה יהודית רביץ'. ברגע הזה קלטתי שבתור אמן אני כלום. אני יכול לעשות אירוע אחד בערב בזמן שמפיק יכול להפיק מאה אירועים במקביל. למחרת תליתי את הנעליים והקמתי את חוגגים הפקות".
בדרך למעלה הוא שמע "לא" המון פעמים אבל לסרי סירב להיכנע.
"בתחום ההפקות אף אחד לא יוצא לפנסיה. כל המפיקים הם בני 70, 80 או 90. אתה הולך למכרז ומגיעים מפיקים מאוד מבוגרים שנמצאים בתעשייה עשרות שנים. זה תחום של קשרים ולי לא היו כאלה. היום אני מנסה לעזור למפיקים בתחילת דרכם כי אני יודע מה עברתי. הייתי צריך לפתח עור של פיל כדי לפלס את הדרך שלי. יש כל כך הרבה צעירים מוכשרים בעולם הבידור ולא נותנים להם להיכנס בשום צורה. יש פה דור חדש וחרוץ שבא לעבוד".
איך המשפחה שלך הגיבה?
"אבא שלי, למזלי, האמין ב'חנוך לנער על פי דרכו' ו'דרך ארץ קדמה לתורה'. הוא מאוד תמך בי. בשנייה יכולתי להידרדר למקומות אחרים. היום אנחנו לא שומרים שבת בבית אבל כן עושים קידוש ושומרים מסורת".
כשהוא אומר "אנחנו", הוא מתכוון אליו ולאשתו ולאם ילדיו, שרית לסרי, שחולקת איתו בעלות על העסק. "היא למדה משפטים אבל לא עוסקת בזה. היא עוסקת בלהיות השותפה שלי. בעצם, היא הכול. אני סתם אחד שעוזר לה קצת", הוא מפרגן.
הם הכירו כשהיה בן 13 בלבד וכבר אז הודיע לה שיום יבוא והיא תהיה אשתו. היום הגיע מוקדם מהצפוי. רגע לפני גיוסו לצה"ל היא נכנסה להיריון, הם נישאו ובגיל 18 וחצי הוא הפך לאב. היום הם הורים לארבעה ומתגוררים במודיעין.
"אשתי היא אהבת חיי והיום אני אוהב אותה הרבה יותר מפעם. בא לי להציע נישואים כל יום מחדש", הוא מתפייט. "אומרים 'מצא אישה מצא טוב' ואני מצאתי אישה מטורפת. היא בלבוסטה, הכול אצלה בגדול. היא מפיקה, היא מנהלת, היא אמא".
השניים חיים את החיים בקצב מסחרר. הריאיון הזה, לדוגמה, מתקיים בתשע וחצי בערב אבל לסרי נשמע ערני ותוסס. הוא מדבר מהר ובהתלהבות מדבקת. פיהוקים ותלונות על מחסור בשעות שינה? הצחקתם אותו.
"התעוררתי היום בשש בבוקר והיה לי יום עמוס במיוחד. הלכתי לקנות ציוד גיימינג חדש לבן שלי ואחר כך לקחתי אותו למשחק כדורגל. בבוקר לקחתי את הבן השני למחנה פינג פונג ותיאמתי מונית לבת הגדולה שהלכה עם חברות לקניון. אני אבא מאוד מעורב. בשנתיים האחרונות לקחתי על עצמי להיות צמוד אליהם ביומיום ואז אתה מרגיש שאתה ממש חלק משמעותי בחיים שלהם. בסופו של דבר, בשביל מה בן אדם עובד? בשביל הילדים שלו. אסור לשכוח את זה".
אחד הילדים, אור בן ה-11, מתחזק ערוץ יוטיוב מצליח בשם "אור לסרי בבויה".
הוא ממשיך דרכך?
"זו מעין סגירת מעגל. לילד יש עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם, ביוטיוב ובטיקטוק. זה הזוי".
מה יהיה בחנוכה? אלוהים יודע
ישראל נמצאת כבר תקופה ארוכה במתכונת חירום. איך מפיקים משהו ככה?
"אני כל יום אומר: 'השם, רק תן לי לעבור את היום'. אני מרגיש שזו שליחות. ישראל זו המדינה הכי מטורפת בעולם לעבודה בתחום ההפקות אבל כמו שהאבל כאן הוא עצום, גם השמחה היא גדולה. עם ישראל יודע לקום מעצב ברגע. בסופו של דבר, יש פה עשרות אלפי ילדים שצריכים לחייך, שמגיע להם ליהנות וזה התפקיד שלי בעולם: לא לתת להם לעצור את השגרה שלנו. אני אדם אופטימי ותמיד מחייך. לעולם לא תתפסי אותי כועס, עצבני או מאוכזב. אני מחייך לילדים, מחייך לאמנים, מחייך לאנשים שאני מפרנס, והעולם מחייך אליי בחזרה ביג טיים. אנחנו באים לשמח ואנחנו נמשיך לעבוד קשה עד שנעשה פה את הדברים הכי גדולים שאפשר".
איך אתה נערך לחנוכה כשאין לנו מושג איך ייראה חנוכה?
"חנוכה זה החג הכי קשה וכל המפיקים אובדי עצות. אנחנו לא יודעים מה לעשות. מתוכננת לי הפקת ענק של 65 אלף איש, שזה באמת האירוע הכי גדול שתכננתי אי פעם, אבל כרגע הכול תקוע. אין לי מושג אם זה יקרה בסוף. במקביל למגה-אירוע הזה, יש לי כרגע 150 אירועים סגורים: מפסטיבלים ועד הפקות של ועדים. הכול על הנייר כרגע. מה שמבאס בעולם ההפקות הוא שאני יכול לעבוד בכל הכוח על אירוע, אבל אם הוא מתבטל – לא הרווחתי שקל. אומרים לך 'זה נדחה לפסח', אבל בינתיים אני צריך לשלם משכורות. הסיכון פה הוא עצום וזו תקופה מאוד קשוחה. בזמנים אחרים הייתי מתפוצץ".
מה זה אומר "מתפוצץ"?
"זה כשמוכנות פוגשת הזדמנות. יש רגע כזה בחיים שבו אתה מוכן לדברים גדולים. אני מרגיש את המוכנות אבל ההזדמנות תקועה בגלל המלחמה. אני קם בבוקר ואני כולי אש, מת לעשייה. קשה לי עם חלק מהאנשים סביבי כי הם כולם אדישים, שוקיסטים, יש להם זמן. אני משתגע מזה כי אני היפר, מלא באנרגיה".
יש משהו שאתה לא אוהב בעבודה שלך?
"אני לא אוהב חאפרים ויש לנו הרבה כאלה בתחום. אני שומע יותר מדי 'אח שלי, אל תדאג' או 'יהיה בסדר, עליי' ואני תמיד אומר: אם יש ספק - אין ספק. בהפקות הכול חייב להיות מושלם. הבן אדם שקנה כרטיס צריך לקבל תמורה לכסף שלו. ילדה שחוגגת בת מצווה או זוג שחוגג חתונה, מצפה לערב מושלם. אי אפשר להגיד 'יהיה בסדר'. דרך אגב, לא משנה כמה היית מושלם שנים אחורה, מספיקה הפקה אחת לא טובה ואתה גמור. זה לא כמו לקנות מוצר מקולקל שאפשר להחליף אותו. פה אין צ'אנס שני. יש המון ספקים חאפרים בארץ ואז הרמה מאוד נחותה. הגעתי למצב שביטלתי התקשרויות עם חברת ציוד, חברת אטרקציות, חברת הגברה וחברת תאורה, כי אנשים לא הגיעו בזמן, חיפפו, לא עשו את העבודה כמו שצריך.
"הדבר השני שקצת קשה לי איתו הוא הלחץ. הייתי טיפה מוריד מהסטרס המטורף שכרוך בעבודה הזו. זה מצחיק כי דקה אחרי שהאירוע נגמר - לא זוכרים אותו בכלל. הנה סיפור אמיתי: עשיתי פסטיבל ענק לעירייה עם 30 אלף איש. זה אומר אבטחה, מיליון אישורים. מגיע שוטר בבוקר האירוע ואומר 'אני לא פותח'. מגיע ראש העיר ואומר: 'אני כן פותח'. מתחילות פגישות, טלפונים, בלאגן, לחצים פסיכיים. בסוף מתקיים האירוע ודקה אחרי אומרים לך 'היה אחלה. ביי'. בהתחלה הייתי נופל לבורות של עצבות. מה זה? איפה כולם? הייתי מתחבר מאוד רגשית לדברים. עם הזמן למדתי למלא את עצמי בדברים אחרים. היום אני מתחבר לדברים ברמה המקצועית. כשהפקה נגמרת אני עובר להפקה הבאה".
אתה עוסק המון בהפקות לילדים. למה דווקא ילדים?
"בילדים יש אמת. הם שמחים והם ישר מחזירים לך אהבה. אני חושב שילדים זו נישה לא מפוצחת. למבוגרים יש הפקות כל השנה. לילדים אין הרבה ומה שיש הוא מאוד נישתי. אין בישראל פארק מיוחד או פארקי מים. אם בא לך בילוי עם הילד בחורף, זה ללכת לקולנוע. זהו. הורים בארץ מוכנים לעשות הכול בשביל שהילדים שלהם ייהנו אבל אין להם הרבה אפשרויות. האטרקציות לילדים בישראל זה קצת כמו בתי המלון באילת - לא מתחדשים. עם ישראל צורך תרבות ובידור ואין לו בעיה לשלם על זה, אבל הוא לא רוצה שיעליבו אותו. הוא דורש תמורה. אני מתמקד בילדים בגילי שש עד 14 כי זה גיל לא מפוצח פה. יש מענה לקטנטנים ויש מענה לגדולים אבל יש באמצע פלח שוק גדול שאף אחד לא יודע איך להתמודד איתו".
מה אתה חושב על הדור הזה?
"שזה הדור הכי מטורף שהיה פה. זו המכונה הכי מיוחדת, הכי פטריוטית והכי משומנת שיכולה לצאת לעם היהודי. אני רואה את המוחות. אני רואה את הילדים ואני גאה בהם. זה דור שעבר חמש שנים של גיהינום: קורונה, מבצעים ומלחמות, שביתות בלי סוף וזה עוד לא נגמר. בנוסף, זה דור שגדל למצב כלכלי לא פשוט אבל הם מאוד חכמים והם לא פראיירים. את השיחות שאני מנהל עם ילדים בני שמונה, הייתי מסוגל לנהל עם אבא שלי אולי בגיל 16. זה דור מוצלח. אני מרגיש שאנחנו בידיים טובות ושצריך לבטוח בהם.
"אם יכולתי לשנות משהו במערכת החינוך, הייתי דואג שבכל בתי הספר ילמדו כישורי חיים אמיתיים. בגרויות והפקות זה קצת אותו דבר. אתה בלחץ מטורף לפני הבחינה ואז כשהיא נגמרת – שכחת מה היה בה. מישהו בכלל זוכר משהו מכל התרגילים שעשינו במתמטיקה? אין סיכוי. זה גם לא תורם לך בחיים. בסוף הילדים יוצאים לחיים בגיל 18 ואין להם מושג איך פותחים חשבון בנק. היום המקצועות החופשיים עקפו את המקצועות הלימודיים. כבר אין היום גנן אלא מעצב גינות. אין נגר אלא מעצב מטבחים. בסוף יוצא שאלה שהשקיעו בלימודים באוניברסיטה מרוויחים הרבה פחות. הייתי נותן יותר מקום למקצועות החופשיים, מאפשר למוח שלהם לעוף".
