אין להכחיש שאת החלומות הכי גדולים שלהם מגשימים הילדים בישראל בעיקר באוגוסט. התרופפות הכוח, החום והאין קייטנות מביאים את ההורים לא לעמוד בדרכם של הילדים להגשמת האושר הנצחי: שעות של מסך וממתקים. זה חלום יפה כי הוא לא חמדני מדי במונחים בוגרים. הוא תמצית הדבר. הכיף של סוכר ושעשוע שלא דורש שום מאמץ מצידו של הילד.
החלום הזה, לפחות בכל מה שקשור לממתקים, הוא גם החלום של התאומים טילטיל ומיטיל, גיבורי המחזה 'הציפור הכחולה' שעלה בקאמרי, עיבוד חדש ליצירתו המצליחה של מוריס מטרלינק. העלילה מספרת על זוג אחים שלא מרוצים מהמצב הכלכלי בביתם. אמם, אם יחידנית מסיבות לא ברורות, הצליחה לשים על שולחנם אוכל, לתת להם מיטה חמה, אבל לא יותר מזה. ליום הולדתם העשירי הילד חולם על סוס משלו, הילדה על טלסקופ כדי לראות כוכבים. חלומות די מרעננים ביחס לימי הולדת בסקיי ג'אמפ או בבבילון.
כרגיל באגדות, איפה שקיים חוסר הערכה למה שיש, רק פיה יכולה להוציא את הילדים למסע כדי שיחזרו לאותה נקודה אבל אחרת. היא מגיחה באמצע הלילה בביתם ומספרת להם על ציפור כחולה ביער שיכולה להגשים להם את כל החלומות. הם רק צריכים למצוא אותה ולמהר לחזור הביתה לפני שהשמש תעלה.
התאומים לוקחים את הכלב שלהם איתם ויוצאים ליער שם הם פוגשים יצורים שונים שחולמים על אושר בדרכים אחרות: זוג בודד שנהנה מנוכחתם ומציע להם כמה ממתקים שרק ירצו. מלכת הלילה שעסוקה בהחזקת הירח לבדה וחולמת על חבר או חברה שיצילו אותה מבדידותה.
זה לא במקרה שהעלילה שנכתבה ב-1908 מזכירה קצת עלילה מוכרת אחרת. שמונה שנים לפני, נכתב 'הקוסם מארץ עוץ' על ידי פרנק באום. גם הציפור וגם הקוסם משתמשים באותם אלמנטים כמעט כדי לדבר על איך משיגים אושר דרך מסע. אבל בעוד שב'הקוסם בארץ עוץ' נפתחת העלילה מתוך טרגדיה של איבוד הבית, ב'הציפור הכחולה' אין נפילה או התרסקות. הטרגדיה היא חוסר השמחה ממה שיש. צער על מה שיכל היה להיות.
הסוף, לעומת זאת, קצת דומה וגם שונה. ייקח זמן עד שהגיבורים יבינו שמה שהם רצו זה כבר מה שהיה להם. ב'הקוסם', דורותי קיבלה את הבית באמצעות הנעליים שהיו ברשותה, הדחליל היה כל הזמן חכם, האריה אמיץ ואיש הפח היה יכול לרשת עם ליבו העצום את אמא תרזה. ב'ציפור הכחולה' יש מסקנה דומה: הביחד מנצח את כל עוגיות האוראו בעולם. את כל קעריות הצ'יטוס והקצפת במקרר. כי הכלב מעדיף לחזור לכלבה שפגש בטבע, במקום להיות בודד בבית. טילטיל ומיטיל מבינים שבית עם אמא שאוהבת אותם חשוב יותר מבטן מלאה בסוכר. ואפילו העצים שעוזרים להם בדרך מעדיפים לנוע ביחד עם השורשים באדמה.
הקאמרי עושה שימוש יפה בכל היכולות של החושים. ריחות של תותים בקצפת ושוקו כשהילדים מגיעים למקרר מלא בכל מה שהם חלמו עליו. גשם שיורד על הבמה (ועל חלק מהצופים בשורות הראשונות) וגורם לילדים שיושבים באולם להתפעל ולשמוח ממים. זה יפה ליהנות ממשהו כל כך לא נוכח כשהוא בבית.
ויש גם ירח גדול וזוהר. ויש גם דמויות נפלאות ומצחיקות. שחקנים שרואים שהם אוהבים את העבודה שלהם מאוד. מוכנים להתמסר לשעה וחצי של קסם כדי ליצור עולם שלם בתוך אולם. יש גם שימוש גדול במרחב. הם הולכים לקצוות האולם במשך כל ההצגה. מגיעים ליושבים והופכים אותם לכמעט חלק מהיצורים שביער.
וכך שגם בתוך האולם ישראלי להפליא, עם צופים ששוכחים לכבות ניידים, עם ילדים שבועטים בכיסא שלפניהם, יש איזו יופי בלהיזכר שיש גם שמחה ביחד. גם אם היא לא מושלמת. וגם אם היא לפעמים מעיקה וחונקת. וגם כי היא לוקחת מהילדים את הממתקים לשעה וחצי כי אפשר להכניס לאולם. לפעמים להניח לחלומות על מה שנראה לנו שיהיה לנו טוב זה בסדר גמור. זה אוגוסט עכשיו וכל דבר עובד. גם הביחד. במיוחד כשיש מזגן מעולה.
'הציפור הכחולה' / תיאטרון הקאמרי
מאת: חן גרטי ותום חודורוב, ע"פ מוריס מטרלינק, בימוי: אלה תמרי מילס
