מוות מאובדנות, בכל גיל, הוא נקודת שבר מצלקת עבור בני משפחה וחברים, ויש לו מעגלי פגיעה גדולים ומתרחבים. רבים מכנים התאבדות כ"פיגוע רב-נפגעים", וכשמדובר בהתאבדות של מתבגרים, עלולה להיות לכך השפעה רחבה על בני נוער אחרים ועל קבוצת השווים.
לחשיפה של מתבגרים להתאבדות של מתבגרים אחרים, גם הם אם לא הכירו אותם מקרוב אישית, עלולה להיות השפעה שלילית ארוכת טווח. לכן, חשוב מאוד לא להתעלם ולקוות שהנושא יתפוגג, אלא לקיים שיחה יזומה, רגישה ותואמת גיל עם ילדינו המתבגרים.
מדוע עוד חשוב לשוחח עם הילדים אחרי חשיפה להתאבדות בבית הספר או במדיה?
בעצם השיחה שלכם עם ילדיכם המתבגרים ו'המבט' שאתם מישירים לאובדנות בפנים, אתם עוסקים במניעה של מצבי סיכון ואולי אפילו, בלי לדעת, מצילים חיים. כשאנחנו כהורים לא מתייחסים לאובדנות שאליה ילדינו כבר נחשפו, ונותרים בשתיקה, אנחנו מעבירים מסר של הסתרה שהופך אותנו לכתובת לא רלוונטית עבורם להגשת סיוע והכלה.
המסר שלנו צריך להיות שאצלנו בבית יש מקום גם לרגשות קשים ולמצוקה רגשית שכל אחד מבני המשפחה עלול לחוות בתקופות שונות. כשאנחנו מדברים גם על נושאים כואבים ומטלטלים, אנחנו משדרים לילדינו המתבגרים שאיתנו אפשר לדבר על הכול, ושאין נושא שמחוץ לתחום. על מנת שהילדים שלנו יראו בנו כתובת בעת מצוקה, עלינו להיות שם עבורם גם בשגרה ולאפשר להם לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם ללא חשש מביקורת ושיפוטיות מצידנו. השיחה היא הזמנה שפירושה היא - אתם לא לבד, אנחנו כאן בשבילכם ונעבור את זה יחד.
קראו עוד:
באיזה גיל נכון לדבר עם ילדים שנחשפו לאובדנות בסביבתם, ומה לומר?
אובדנות היא נושא לא קל לשיחה אך היא קריטית מכדי להתעלם ממנה. לפני שניגשים לשוחח עם ילדינו המתבגרים, עלינו להתמודד עם הרגשות שלנו ולנהל אותם ברוגע על מנת שנוכל לשוחח כשאנחנו לא נמצאים בסערת רגשות בעצמנו.
איגוד הפסיכולוגים האמריקני ממליץ לומר לילדים בגילי בית הספר היסודי, ובוודאי למתבגרים שנחשפו לאובדנות בסביבתם כי האדם "מת מאובדנות", ללא כניסה לפרטים ולתיאורים גרפיים. מטרת השיחה היא להעניק לילדינו מרחב בטוח להבעת רגשותיהם ולשיתוף בהשלכות שהם עשויים לחוות, לאפשר להם לשאול שאלות ולקבל מידע אמין מגורם שבו הם נותנים אמון.
"איגוד הפסיכולוגים האמריקני ממליץ לומר לילדים בגילי בית הספר היסודי, ובוודאי למתבגרים שנחשפו לאובדנות בסביבתם, כי האדם "מת מאובדנות" ללא כניסה לפרטים ולתיאורים גרפיים"
כיצד לדבר על אובדנות - וממה להימנע?
דברו בכנות ובפשטות. כשהצורך של ילדנו המתבגרים במידע לא בא על סיפוקו בצורה יזומה ואחראית, הדמיון עובד שעות נוספות והמוח משלים את התמונה בהסתמך על שמועות וחצאי אמיתות, באופן שעלול להקשות על המתבגרים לעבד ולהתמודד עם המצב. חשוב להקפיד לא להסתיר מידע ולספר את העובדות הידועות בצורה כנה ופשוטה, בלי להעצים את החרדה. אל תשתפו ברכילות או בספקולציות. למעשה, איגוד הפסיכולוגים האמריקני מציע כי ניתן לומר שהמתבגר שהתאבד נאבק במצוקה נפשית חריפה, וחשב באופן שונה מרוב ממרבית האנשים.
הימנעו מלהצביע על סיבה אחת וחד-ממדית לאובדנות, כלומר הימנעו מהנטייה להפוך את הנסיבות לסיבת המוות מאובדנות, למשל "התאבד בגלל חרם" - נטייה זו מוטעית ומסוכנת. התאבדות היא תמיד שילוב בין כמה גורמים, למשל כמו גורמים פרטניים - תכונות אישיות, יכולת פתרון בעיות, גמישות מחשבתית, מוכנות לפנות לעזרה; גורמים סביבתיים כמו תמיכה חברתית או היעדרה; וגורמים נסיבתיים המהווים את הטריגר.
כשמתבגרים ערים למורכבות, הדברים נראים פחות דטרמיניסטיים. כשאנחנו מחברים בצורה ישירה של סיבה ותוצאה בין מאפיין אחד למוות מאובדנות, התופעה עלולה להתפרש בטעות כסיבה לגיטימית לאובדנות בקרב מתבגרים במצוקה חריפה עם מחשבות אובדניות המתמודדים עם אותן נסיבות קשות. כך למשל יש מתבגרים רבים שמתמודדים ברגעים אלה עם חרם ובריונות ועלינו החובה להטמיע את ההבנה כי אובדנות בשום צורה אינה "פתרון" לגיטימי. הדגישו כי האובדנות סופית בעוד הקושי זמני, יכול להיפתר ויש ליותר מפתרון אחד בנמצא.
"מתבגרים מתמודדים ברגעים אלה עם חרם ובריונות, ועלינו החובה להטמיע את ההבנה כי אובדנות בשום צורה אינה 'פתרון' לגיטימי"
נסחו את דבריכם בתבונה ואל תשתמשו במונחים של "בחירה" או "הצלחה". כשאנחנו מדברים על אובדנות, חשוב להימנע משימוש במונחים כמו "בחר להתאבד" או "הצליח להתאבד". במקום זאת יש לומר ישירות - "מת מאובדנות". כך אנו משדרים שהתאבדות אינה "הצלחה", ניסוח שעלול להתפרש שמדובר במעשה אמיץ הראוי לחיקוי. אובדנות היא גם לא "בחירה" במובן המקובל של המילה, משום שהמצוקה הרגשית והכאב הנפשי הבלתי נסבל שתרמו לכך היו כה גדולים שיחד עם החשיבה שהתאפיינה בצמצום קוגניטיבי ובראיית מנהרה - מנעו את היכולת לקבל החלטה שקולה. על מנת למנוע הדבקה אל תשתמשו במשפטים כמו "הוא במקום טוב יותר" או "היא כבר לא סובלת".
סייעו למתבגר לזהות את רגשותיו וספקו תיקוף רגשי, כלומר עזרו למתבגרים לתת שם לרגשות שהם חווים כמו צער, כעס ו/או אשמה ותנו להם לגיטימציה מלאה. הסבירו כי כל אחד מגיב אחרת וזה בסדר וטבעי לחוות קשת של רגשות שונים. שאלו את המתבגר כיצד אתם יכולים לסייע לו ואמרו שאתם שם עבורו בכל עת שירצה לשוחח, או פשוט להיות יחד.
הדגישו את המסר כי אובדנות ניתנת למניעה, באמצעות הקניית ידע על סימני מצוקה ומתן מידע על גורמי תמיכה, ניתן למנוע אובדנות ולהציל חיים. יחד עם זאת, לא תמיד רואים את הסימנים ו/או מבינים את משמעותם בזמן אמת. בעקבות אובדנות, רבים חשים תחושה מייסרת של אשמה ובושה. כדי לסייע למתבגרים להתמודד עם תחושה של אשמה, חשוב מאוד לא לבטלה, אלא לתת לה מקום ולגיטימציה ולשדר למתבגר שזו תחושה טבעית לאחר אובדן, וטוב שהוא משתף אותנו אף שאין זאת אשמתו.
מכיוון שרבים מבני הנוער מעדיפים לשתף את החברים שלהם במצוקותיהם ופחות את הוריהם, חשוב מאוד לעודד אותם להיות רגישים ולזהות בעצמם ובאחרים סימנים העלולים להעיד על מצוקה, ולא להסס לקבל ולהעניק תמיכה, כמו גם לפנות לעזרה. שאלו את המתבגר כיצד הוא וחבריו יכולים לתמוך אחד בשני ולמי ניתן לפנות לעזרה בעת הצורך.
הלשנה או דיווח מציל חיים?
חיוני לעזור למתבגרים להבין את ההבדל בין "הלשנה" לבין דיווח מציל חיים. במקרים רבים, החשש של מתבגרים מפנייה לעזרת מבוגרים הוא כה גדול, עד כדי כך שהם ממשיכים לסבול בלי לקבל סיוע. כך, למצוקה הרגשית נלווית גם בדידות תהומית. כדי לסייע לבני הנוער להתמודד בדרכם עם המצוקה הרגשית שהם עלולים לחוות לאחר מוות מאובדנות של מתבגר, חשוב לפרוס בפניהם את האפשרות לפנות לערוצי סיוע מקצועיים שונים - באמצעות יועצת בית הספר או הפנייתם לאנשי מקצוע בתחום הטיפולי.
ד"ר שירי דניאלס היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן ומחברת הספרים 'עוצמת ההקשבה – כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר,' ו'כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי' בהוצאת מטר.
