"כל היום אנחנו שומעים - "אימא, הוא חטף לי! אבא, הוא הרביץ לי"! זה משגע אותנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות". מריבות בין אחים הן מטרד לא קטן, ואולי אף הגדול ביותר שלנו כהורים. אנחנו משקיעים המון זמן, מאמץ ואנרגיה במריבות הללו, והילדים שואבים אותנו אליהן ומבקשים מאיתנו לשפוט ולהכריע מי צודק ומי טועה - וכל זה קורה באופן יומיומי, אינטנסיבי וחזרתי. מעייף, לא?
לא פעם המריבות האלה מכניסות הביתה אווירה כללית מתוחה וכעוסה. לאורך היום הווליום גבוה, ובסוף היום אנחנו מותשים, מתוסכלים ומודאגים, שלא לדבר על התחושות הקשות שהמריבות האלו מעוררות בנו - איזה מין הורה אני אם הילדים שלי רבים ככה אחד עם השני?
קראו עוד:
חשוב להבין שמריבות בין אחים ואחיות הן חלק אינטגרלי וטבעי ממערכת היחסים בין הילדים, ומה שחשוב הוא לא אם הילדים רבים או לא - כי זו עובדה - אלא איך הם רבים. איך נפתר הריב, ומה אנחנו ההורים צריכים לעשות. וכאן מגיעה אחת השאלות הגדולות שכולנו שואלים את עצמנו: האם להתערב בריב, או לא?
הדעה הרווחת גורסת שלא להתערב במריבות בין הילדים, משום שהמעורבות ותשומת הלב שלנו מעודדות את המריבה. ובכלל, מחקרים מראים שזה לאו דווקא נכון: רק בפחות מ-9% מהמקרים הילדים באמת רבים כדי לקבל את תשומת הלב שלנו, ההורים. ובלי קשר למחקר, בואו לרגע נשים את עצמנו בנעליים של הילדים, ונחשוב על עצמנו כשאנחנו רבים עם מישהו.
חברה בדיוק סיפרה לי על ריב שהיה לה עם אחת הקולגות שלה, וכמה קשה היה לה לראות ולהבין את נקודת מבטה, כמה היא כעסה עליה והייתה ממש צריכה לשלוט בעצמה כדי לדבר בנימוס יחסי, כמה היא ממש לא אהבה את הפתרון שהקולגה הציעה, והייתה עצבנית ומתוסכלת מזה. הרי גם לנו כמבוגרים קשה לריב עם מישהו, בין אם זה בן או בת זוג, חבר, האחים שלנו, אימא בבית הספר. נכון?
אבל מהילדים שלנו, בני ארבע, שש, שמונה או 12, אנחנו מצפים לפתור את המריבות עם האחים שלהם לבד - כלומר להסתדר לבד. וזו ציפייה קצת לא ריאלית. כשאנחנו לא מתערבים במריבות בין הילדים, לרוב הן מסתיימות ללא פתרון ברור או בניצחון של ילד אחד על האחר. למעשה, פחות מ-12% מהקונפליקטים בין אחים ואחיות, מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, מסתיימים בפשרה או בפיוס. ולכן לא להתערב, לתפיסתי, היא לא האפשרות הנכונה.
אבל איך מתערבים? מחקרים מדברים על כך שהתערבות ההורים מעמדה סמכותית, כלומר כשאנחנו מענישים, מאיימים או מפרידים בין הילדים - לא נחשבת לפתרון יעיל במיוחד. מעורבות שכזאת אולי מספקת לילדים הנחיות ישירות על איך המריבה אמורה להיפתר, אך היא לא מסייעת להם אקטיבית להתמודד.
בנוסף, בדרך של תגובה מענישה ומאיימת, אנחנו מונעים מהילדים את ההזדמנות ללמוד איך לפתור קונפליקטים בעצמם, ואיך לתרגל את המיומנויות הנחוצות לכך: היכולת להיות אמפתי ולהבין את נקודת המבט של האח בזמן הריב, היכולת לווסת רגשות קשים כמו כעס, קנאה ועלבון, היכולת לעמוד על שלנו/ לוותר, לשכנע, לנהל משא ומתן, להתנצל ולסלוח, למצוא פתרונות אפקטיביים ועוד.
אז מה עושים?
התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לילדים להתמודד עם המריבות ביניהם, ולכן אנחנו לא מתערבים - אבל גם לא יושבים בצד. עלינו לתווך את המריבות, כלומר: ללמד את הילדים שלנו איך לריב נכון.
ומה זה אומר? הכוונה היא לעבור מתפקיד השופט - לתפקיד המגשר. כשאנחנו מתערבים אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש פוגע ונפגע, תוקף וקורבן, ואז אנחנו מנציחים את התפקידים ואת ההתנהגות, גם של הילדים וגם שלנו כשופטים. ייתכן שאחד הילדים נוטה יותר להרביץ, ולכן לרוב הוא ייתפס מבחינתנו כפוגע, אבל אחותו מתגרה בו ללא הרף ומוציאה ממנו את התוקפנות הזו.
בפועל, אנחנו לא באמת יודעים מה קרה בין הילדים, ולכן במקום בתהליך התיווך כדאי שאנחנו נשמש צד שלישי ניטרלי ולא חלק מהריב. כן ניתן התייחסות שווה לילדים ונמנעים מבחירת צד.
מעורבים אך לא מתערבים
בתהליך התיווך אנחנו לא אלה שקובעים איך הריב צריך להיפתר. אנחנו מעודדים את הילדים לשוחח ולחקור את הרגשות אלה של אלה, ועל ידי כך עוזרים להם להבין טוב יותר איך הפעולות וההתנהגות שלהם יכולות להשפיע על הפעולות וההתנהגות של האח בזמן הריב.
אנחנו מלמדים את הילדים לאט לאט, בהתאם לגיל וליכולות שלהם, לקבל את האחריות למריבות, כאשר תפקידנו הוא לסייע וללוות אותם, ולאפשר להם לנהל משא ומתן ולמצוא פתרונות משלהם. באמצעות תיווך המריבות בין ילדינו, אנחנו מלמדים את הילדים מיומנויות רגשיות, חברתיות ומיומנויות לניהול קונפליקטים, מיומנויות חשובות כדי להצליח ולפתור מריבה עם האחים בבית, מיומנויות שאותן הם יצטרכו לקיום כלל מערכות היחסים בחיים שלהם.
