מערך בריאות הנפש בישראל קורס, זועקות הכותרות. המתנה אין סופית לפגישה עם פסיכולוג או פסיכיאטר בקופות החולים, ותור ארוך גם אצל אלה שמקבלים פציינטים במסגרת פרטית. אחרי שנתיים של מגפה, כשיותר ויותר מאזרחי ישראל ובהם ילדים ובני נוער רבים צריכים סיוע נפשי, הם מגלים את מה שידוע למתמודדי הנפש ולבני משפחותיהם: בריאות הנפש היא הבת החורגת של מערך הבריאות בישראל, ומתמודדי הנפש ובני משפחתם - כמעט שקופים. יש לכך סיבות רבות, אבל הגיע הזמן להוריד את המסכה ולהסתכל למתמודדים בעיניים.
קראו עוד:
מחלות נפש מפחידות אותנו. אולי מפני שאין להן סימנים בגוף או נראות מובהקת; אולי מפני שהייצוג התקשורתי-תרבותי שלהן מאיים עלינו; ואולי מפני שאנחנו מדחיקים ואפילו פוחדים "להידבק". אבל רבים מהסובבים אותנו, במעגלים המשפחתיים, בין החברים ובעבודה, הם מתמודדי נפש. למעשה, כ-300 אלף מאזרחי ישראל מאובחנים כסובלים ממחלות נפש, וכ-25% מהאוכלוסייה מתמודדת עם הפרעות נפש שונות, ואלה כנראה הערכות בחסר.
יש המתמודדים עם חרדות, אחרים עם דיכאון, מאניה דפרסיה, ועוד לא מעט הבחנות; יש שמדובר בהתפרצות נקודתית ויש במחלה כרונית; יש שמטופלים בטיפול רגשי ו/או תרופתי ויש שלא; יש שמתפקדים יותר ועצמאיים יותר ויש שפחות: ויש שההתפרצות החלה בילדותם, ויש אחרים שבשל משבר או שבר באמצע החיים. אבל כמעט כולם סובלים, חוץ מהמחלה - גם מהשתקה, מהסתרה ומהדרה, כפותים לא רק בתוך עצמם אלא גם בבריחה של כולנו מהסטיגמה, מכוסים במסכה.
החברה הישראלית, המאצ'ואיסטית, שחיה כל הזמן תחת ווליום גבוה ומועקה נפשית מתמדת, לא משאירה הרבה מקום לאלה ש"כשלו" בדרך, שיכולים חס וחלילה להוריד מפנינו את המסכה. כאשר מדובר בילדים ובבני נוער, ההסתרה מתחילה לעיתים עוד מהבית. לצד ההדחקה, הניסיון לתלות הכול במשובת נעורים ובגיל ההתבגרות, נשאלות השאלות הקשות: מה זה אומר עלינו, כהורים? דווקא אלה שנמצאים הכי קרובים לחולה, שמחפשים לו סיוע ומרגוע, שמתמודדים בעצמם, הם לא פעם אלה שבהתניה פבלובית מבקשים לשמור סוד. והפחד הזה מפני הסוד שיתגלה, מפני החברה, מפני אות הקין, מפעיל עוד יותר את הסוד.
"יש שההתפרצות החלה בילדותם, ויש אחרים שבשל משבר או שבר באמצע החיים. אבל כמעט כולם סובלים, חוץ מהמחלה - גם מהשתקה, מהסתרה ומהדרה, כפותים לא רק בתוך עצמם אלא גם בבריחה של כולנו מהסטיגמה, מכוסים במסכה"
גם מערכות החינוך והרווחה ברשויות המקומיות לא מצליחות לתת מענה הולם ומקצועי למתמודדי הנפש. ואפילו במערכת הבריאות, מתמודדי הנפש לא תמיד מוצאים מזור. חוסר משווע באנשי מקצוע בקהילה ובקופות החולים, מחסור במסגרות תומכות ומותאמות בקהילה, ולעיתים היעדר תמיכה משפחתית, מובילים לכך שאנחנו "עוזבים אותם לנפשם", ומטילים על הקרובים להם אחריות כבדה מנשוא.
נגיף הקורונה, שהוביל להסתגרות, לריחוק חברתי ולהתבודדות - כדי לשמור עלינו ועל הקרובים מאיתנו מלחלות במחלה הקשה - גרם גם להתמודדויות נפשיות לא פשוטות, אצל מבוגרים ויותר מכך אצל צעירים. נכון, אנחנו והם כבר מזמן חיים בין מסכים, אבל בכל זאת כולנו צריכים מישהו לדבר איתו, לצחוק איתו, לשתוק איתו, לחבק אותו, או כדברי המשורר: "כולנו זקוקים לחסד / כולנו זקוקים למגע".
אני זוכר את הלילות הקשים ההם, ללא שינה, כשבני מתענה בתוך נפשו וגופו וידי קצרה מלהושיע; אני זוכר את חוסר האונים; אני זוכר את הפחד אם יהיה מי שיענה מעבר לדלת הסגורה של החדר; את החיפוש אחר טיפול והצלה; את הפעם הראשונה שעמדתי מול הדלתות הלבנות והנעולות של בית החולים, וידעתי שאנחנו לא בסצנה מסרט אלא שאלה החיים; את היום שבו בני עזב את הבית וחשבתי שכל החלום המשפחתי שלי קורס לתוך עצמו. כל אלה חקוקים בי כל הזמן, ולא פעם רודפים אותי, מהפחד לחזור לשם. אבל אני יודע שרק הפתיחות מול עצמי, מול בני, מול בני המשפחה, מול העולם, אפשרה לנו למצוא את הטיפול הכי נכון, את המסגרת הכי מתאימה, להציל אותו ואותנו.
לא צריך ללכת ברחובות ולצעוק שהבן או הבת שלכם חולים, אבל אסור לפחד לדבר, אסור להתבייש לבקש עזרה, חייבים לדרוש מהמדינה שינוי בסדר העדיפויות ולהילחם שמתמודדי הנפש יוכלו לקבל את הטיפול המתאים. חייבים להבטיח להם עתיד.
*
זֶה כָּל הַזְּמַן כּוֹאֵב אֲבָל
כְּשֶׁזֶּה כּוֹאֵב-כּוֹאֵב אִי
אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל אֶת
הַיּוֹם, אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת
מֵהַמִּטָּה, אִי אֶפְשָׁר
לֶאֱכֹל, לְחַבֵּק, לְקַוּוֹת,
אִי אֶפְשָׁר לְהוֹשִׁיט לְךָ
יָד, אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד
מִנֶּגֶד.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית, ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) ו"בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021)
