להיות מטופלת פוריות זה לחכות לנס גדול שיקרה לי, שבעקבותיו אוכל לחבוק ילד או ילדה. להיות מטופלת פוריות זה לחפש ולמצוא כל יום את התקווה. אז אני לומדת לגרש את החושך ולהכניס את האור לחיי, לחיות לצד החשש הגדול והנורא והוא לא להיות אימא. הדרך ארוכה, קשה ומפחידה, אבל הנה, תמיד אפשר למצוא את הנר שידליק את האמונה.
חג חנוכה כבר כאן וזו הזדמנות נהדרת לספר לכם על שמונה דרכים שעוזרות לי להאיר לי את הדרך, לרומם את מצב הרוח ולהמשיך לצעוד קדימה.
1. לקחת את הזמן. כשאני מקבלת תוצאת בטא שלילי (בדיקת היריון) אני מכריזה על "טקס 24 שעות". מדובר ב-24 שעות שבהן אני מרשה לעצמי לכעוס, לכאוב, לבכות ולהתאכזב. 24 שעות שבהן אני שוכבת על הספה, מרחמת על עצמי כי בא לי, צופה בסרטים שגורמים לי לבכות, שותה יין כאוות נפשי ומתפנקת על סושי. בתום ה-24 שעות אני קמה על הרגליים, מחוזקת ומוכנה לצעד הבא. אני ממליצה על יין מרלו ונרות בריח וניל.
2. לומר מה אני מרגישה. הסביבה הקרובה מנסה לנחם אותי ולא תמיד מבינה שמשפטים כמו: "מה זה יעזור לך אם תכעסי?", או, "לא נורא, בסוף זה יגיע", גורמים לי לכעוס יותר. אלה משפטים שלא מנחמים אותי בשום צורה, ולכן אני תמיד מסבירה לקרובים אליי שכל מה שאני צריכה זה חיבוק, לפעמים שקט ולפעמים אוזן קשבת כדי שאוכל לפרוק את שעל ליבי. זו לא אשמתם, הם לא יודעים אחרת ואם אני לא אסביר, הם לעולם לא יידעו. פשוט תבקשו בדיוק את מה שאתם צריכים.
קראו עוד:
3. לעשות משהו אחד ביום שעושה לי טוב. הדבר שפותח לי את הבוקר בכיף הוא להתעורר קצת יותר מוקדם מבן הזוג שלי, לשבת בסלון, לשתות קפה וליהנות מהשקט לפני שהיום מתעורר והשגרה תוקפת. לפעמים אני בוחרת להאזין לשיר שאני אוהבת, ולפעמים סתם נחמד לי לשבת ולבהות. יש משהו מיוחד בלשבת בשקט לפני שנבלעים לתוך המולת היום, זה רגע שבו אני רגועה, המחשבה שלי צלולה ויש בתוכי ידיעה שהטוב מחכה לי. השקט עושה לי סדר בראש.
4. לקלל. לא, אני לא מסתובבת ברחוב ויורה קללות לכל עבר, אני משתדלת להיות מנומסת. אבל אני בהחלט מרשה לעצמי לקלל בדלתיים סגורות. רגע של וידוי: כשבן זוגי בעבודה אני נוהגת ללכת הלוך ושוב בבית ולקלל (אל תגלו לו). נכון שזה יכול להעיד על אי-שפיות, אך היא בהחלט זמנית והיא פשוט נהדרת. כל קללה מבורכת, וכן, אפשר לקלל גם את העציץ בסלון.
5. לצעוק. יש ימים שבא לי לצעוק כי פשוט רע לי, מאוד. אני רוצה לצרוח ומצידי אפילו לאבד את הקול. לא תמיד אני יכולה לנסוע למקום מרוחק ומבודד שבו אוכל להציג את היכולות הווקאליות שלי, ובכלל איך אפשר להתאפק כל הנסיעה לא לצרוח עד שאמצא את המקום המושלם? לכן, אני נשארת בבית, לוקחת כרית וצועקת לתוכה את כל מה שיש בי. הכאב, הכעס, האכזבה, הפחדים והעצבים. זאת כזו הקלה! תבחרו את הכרית הכי שמנמנה שיש לכם בבית ופשוט תוציאו הכול בקול.
6. להחמיא לעצמי. במהלך טיפולי הפוריות הגוף שלי השתנה והפך להיות כלי לבדיקות, לזריקות, לפרוצדורות רפואיות, והוא גם מלא בהורמונים. בתוך כל הטירוף הזה שכחתי שאני אישה. הנשיות שלי נשכחה מאחור. כל כך הרבה ימים הרגשתי שאני רחוקה מלהיות סקסית ואני רק נכשלת שאני לא מצליחה להיכנס להיריון. החלטתי שדי, לא מגיע לי להרגיש ככה. אני עוברת כל כך הרבה אז מגיע לי להרגיש טוב עם עצמי. ולכן קניתי לי מחברת שאותה הנחתי ליד המיטה, ובכל ערב לפני השינה אני כותבת לעצמי מחמאה אחת או שתיים. כדי שאני אאמין לעצמי אני מפרטת למה מגיעה לי המחמאה הזו. זה כיף אדיר.
7. לצחוק. אני מסוגלת לראות שוב ושוב את אותם פרקים בסדרה "חברים" ו-"סיינפלד" ולצחוק כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה את הפרק. גם סטנד-אפ טוב או סתם סרטונים מצחיקים ביוטיוב של בעלי חיים או של אנשים נתקלים בעמוד בהחלט גורמים לי להתפקע. רגעים מצחיקים תמיד מקיפים אותנו, צריך לחפש ולמצוא אותם. ואם לא תמצאו, פשוט תצחקו מול המראה. FAKE IT UNTIL YOU MEKE ITֱ.
8. לספר. נשים וזוגות שנמצאים בתהליך טיפולי פוריות נוטים להתבייש בקשיים שהם עוברים. הם מרגישים אשמה ולכן ממעטים לספר ולחשוף את סיפורם. גם אני בתחילת דרכי בעולם הIVF התביישתי מאוד בכך שאני מתקשה להיכנס להיריון, אבל בחרתי אחרת - בחרתי לספר ולחשוף. יש שיגידו שלהיחשף ברשתות החברתיות ולכתוב על כך בטור אישי זה מוגזם, ויש שיחשבו אחרת. שמתי לי למטרה להעלות את המודעות בנושא ולהשאיר את הבושה והאשמה מאחור. כשאני מחזקת אחרים, אני בעצמי מתחזקת. אז ספרו ושתפו, גם אם זה למעגל האנשים הקרובים אליכם וגם אם זה רק לחבר או חברה טובה. זה משחרר ומלמד את הסביבה מה אנחנו עוברים ועוברות.
חג חנוכה שמח ואמן שיקרה נס גדול לכל הנשים והזוגות שעושים את דרכם להורות.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
