שבוע לפני הטיול השנתי הוא ניגש אליי ואמר לי עם דמעות בעיניים: "החלטתי לא לצאת לטיול". ניסיתי להבין אם מישהו פגע בו, אם קרה משהו, אולי פספסתי דבר מה. אבל הוא רק השפיל מבט ואמר לי: "אף אחד לא הזמין אותי להיות איתו בחדר".
מיד כשהוא סיים לומר לי את זה, ידעתי שפישלתי כמחנך. איך לא צפיתי את הנולד. לא הייתי על זה. חשבתי שאם אתן לנערים בכיתה ז' להתארגן לבד על הטיול השנתי, אז הם כבר יסתדרו לבד. ובכן, הם לא. והנה התוצאות של הניסוי ההזוי שלי. "רגע", אמרתי לו בפליאה, מרגיש איך שהכעס והאכזבה והתסכול גואים בתוכי, "ביקשת מחברים להיות איתך ואף אחד לא הסכים?".
"לא בדיוק", הוא אמר בשקט, "ביקשתי פעם אחת מתלמיד שחשבתי שהוא חבר שלי. אמרתי לו 'בוא נהיה ביחד' ומשום מה זה התמסמס ואז כבר ויתרתי". הוא הרים את הראש ואמר לי: "תבין, גם לי יש את הכבוד העצמי שלי. אני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד". אוקי, עניתי, ואז למרות שחיכית, הבנת שאף אחד לא ניגש אליך.
קראו עוד:
"בדיוק", הוא ענה לי, "ויתרתי. אם אני לא חשוב להם, ואם זה לא מעניין אף אחד אם יש לי חדר או אין לי חדר, אני מוותר". והוא ויתר. כל ניסיון שלי לגרום לו בכל זאת לשקול את המהלך שלו נכשל. כל החשק לצאת לטיול יצא לו.
ואני חשבתי איך כל הורה היה מרגיש אילו היה יודע שהבן היקר שלו ויתר על הטיול השנתי משום שאף אחד לא רוצה להזמין אותו. כמה כאב לב הוא היה מרגיש, ואיך שהוא היה מתפלץ מעצם המחשבה על הסבל שנגרם לילד שלו. ובכל זאת, כמה הורים אתם מכירים ששואלים ערב לפני הטיול השנתי את הילדים שלהם, לא רק אם יש להם בעצמם מקום בחדרים בטיול השנתי שהם שמחים בו - אלא האם יש גם מקום לחברים שלהם?
האם אנחנו באמת מנצלים את הטיול השנתי כדי לפתח בילדים שלנו מיומנויות של רגישות לזולת וסולידריות חברתית? האם אנחנו מודעים לכל לנזק הנפשי שנגרם לילדים שלנו כתוצאה מהאדישות המצלקת הזו, שגורמת להם להיות שקועים בעצמם ולא להתעניין בכלל במצבו של חברם לכיתה?
"חשבתי איך כל הורה היה מרגיש אם הבן שלו היה מוותר על הטיול כי אף אחד לא רוצה להזמין אותו. ועדיין, כמה שואלים ערב את הילדים, לא רק אם יש להם בעצמם מקום בחדרים בטיול השנתי שהם שמחים בו - אלא האם יש גם מקום לחברים?"
ואם אתם רוצים להיות בטוחים שילדכם לא יסבול בשקט, אל תסמכו על אף אחד. שלחו וואטסאפ קצר למחנך הכיתה, ותבקשו ממנו לפקוח עין על העניין ולוודא שבאמת לכל התלמידים יש מקום להיות בו בטיול השנתי, ובכלל.
התלמיד במסכה
באמצע מסיבת פורים בבית הספר, פתאום נכנס לרחבה מישהו שהתחפש לפיל. אבל פיל ענק. תחפושת שמתלבשת על כל הגוף, מן גוש פרווה גדול וצמרי במיוחד. תוך כמה שניות המון תלמידים הסתערו עליו. כולם רצו לגעת בו, לעשות איתו סלפי. להחליף איתו דחקות. כולם רצו להיות חלק מהתחפושת המשוגעת הזו. אחרי חצי שעה עצרתי רגע והבנתי שבטח לוהט בפנים. ניגשתי אליו ורמזתי לו שאולי כדאי שהוא ילך לשתות משהו. בכל זאת חם מאוד בפנים.
אבל הפיל המשיך לרקוד ולהחליף כאפות עם כולם. הוא לא הסכים לרדת מהבמה. הוא פשוט חרך אותה ונראה שהוא נמצא בזון משלו, בעולם אחר. אחרי שעתיים בערך הוא הסכים לעצור וזז הצידה, לפני הכניסה לחדר מורים. חיכיתי לראות כבר מי זה הדמות הזו, התלמיד במסכה. ואז הוא הסיר את התחפושת של הפיל וראיתי אותו. זה היה התלמיד שלי. הדחוי. זה שאין לו חברים וכמעט אף אחד בכיתה לא אומר לו שלום. הוא הסתכל עליי, נוטף כולו מזיעה ואמר לי: "ראית המורה, איך שהם אוהבים אותי? ראית איך שעם מסכה כולם רצו בקרבתי?".
אות הסיפור העצוב הזה אני לוקח איתי מחדש בכל חודש אדר. זה סיפור שגורם לי לתהות עד כמה הילדים שלנו, התלמידים שלכם, באמת מרוצים מהדימוי העצמי שלהם, מהאישיות שלהם, ממי שהם באמת. עד כמה הם מרגישים צורך לעטות על עצמם מסכה בשביל לרצות את הסביבה ולקבל אהבה, כדי להרגיש שהם שמחים, שמישהו מסתכל עליהם, מרגיש אותם ורואה אותם. כמה רחוק הם ילכו עם המסכה הזו שתסתיר את הגוף שלהם ותהפוך אותם למשהו אחר.
חודש אדר הגיע, ואחרי הצמיחה של ט"ו בשבט נראה שזה הזמן לבדוק עם הילדים שלנו עד כמה הם מרוצים מהמסכה הטבעית שלהם. עד כמה הדימוי העצמי שלהם, שביעות הרצון מהגוף שלהם, ההשלמה עם האישיות שלהם - באמת אמיתית ולא מזויפת.
יש ילדים שאף אחד מעולם לא השכיל לשאול אותם: "תגידו, טוב לכם עם עצמכם? אתם אוהבים את התחפושת שלכם, או שאתם רק עסוקים כל ביום בלבחור לכם תחפושות אחרות שיסתירו את מי שאתם?". אל תחכו למחר. דברו עם הילדים שלכם היום.
אמנם לא כל יום פורים, אבל יש ילדים שכל יום סובלים. תתעוררו לפני שיהיה מאוחר ותתחילו לדאוג שאלה לא יהיו הילדים שלכם. תנו להם להבין שאם הם רוצים לראות את התחפושת היפה ביותר שהם יכולים להשיג, הם רק צריכים להביט במראה.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לארבעה ילדים
