אייל עמרן, בן 17.5 מראש העין, עבר תקופות לא פשוטות - לפני כשלוש שנים הוא עזב את הפנימיה, הסתובב ב"חברה לא טובה" כלשונו, ואף התוודע לסמים ולאלכוהול. עד שגילה את המשחק בפוצ'וולי, משחק דמוי כדורעף וכדורשת חופים, כשהגיע לתוכניות המצוינות בנווה עמיאל.
אניה פובניצה, בת 17 מרמת הדסה עלתה לבד לארץ, גילתה את רכיבת השטח - ומאז מרגישה "חופשיה", לדבריה. את קובי רוזנבלט, המשרת בצבא, הספורט לימד, אולי לראשונה, סבלנות והתמדה. באומץ, גילוי לב וכנות, הם מספרים כעת על הדרך שעברו - ועל הדרך המיוחדת שהם עוברים כעת, בזכות העיסוק בספורט.
3 צפייה בגלריה
אייל עמרן (באמצע), לצד רון בן ישי ומאור הס - הצמד החזק בארץ, ומתחרים בעולם
(צילום: נווה עמיאל)
"הכרתי את הפוצ'יוולי, משחק דמוי כדורעף וכדורשת חופים, בגיל 14.5 כשהגעתי לתוכניות המצוינות בנווה עמיאל. זה התחיל בתור עוד משחק בשביל הכיף, אבל מהר מאוד זה הפך להיות הרבה מעבר לעוד דבר בחיים שלי. לקחתי את זה ברצינות", משתף אייל עמרן מראש העין, בן 17 וחצי.
"לפני קצת יותר משנה עברה עלי תקופה קצת קשה, החלטתי לעזוב את הפנימיה. פרשתי מהספורט ומהר מאוד התחילו בעיות משמעות, התקשיתי לעמוד במסגרות - קצת אלכוהול, סמים והרבה חברה לא טובה", אומר אייל, "יום אחד הסתובבתי בתל אביב וראית חבר'ה משחקים פוצ'יוולי. ביקשתי להצטרף ולשחק חמש דקות. תוך כדי המשחק, אני אומר לעצמי - 'אייל זהו, זה שלך. אתה יודע מה אתה רוצה לעשות בהמשך החיים שלך'. אחרי היום הזה, הלכתי להתאמן באופן מקצועי. אני משחק 7-6 שעות ביום בים, משחק ומקפיץ, מתרחק מכל החברה הלא טובה שהייתה לי. לא היה קל בהתחלה לנסוע לים ולחכות שיכניסו אותך לשחק. קשה להסביר, זה פשוט ממגנט".
איך הספורט השפיע עליך?
"הייתי מגיע לאימון עצבני ופורק הכול. התחברתי, ואני אוהב את האנשים. לפני הספורט הייתי ילד אלים, לא הקשבתי, עשיתי מה שבא לי. המשחק מרגיע, שם אני פורק הכול. הפוצ'יוולי לימד אותי המון דברים - לתקשר יותר טוב עם אנשים, כי אתה חייב לתקשר עם הבן זוג שלך למשחק, לכבד את היריב, לקבל הפסדים. אני לומד להירגע ולחזור לעצמי. הכרתי אנשים שלימדו אותו הרבה דברים גם במובן המקצועי, וגם דברים לחיים. התחברתי לחבר שהפך קרוב, מאור, ואני ביחסים הרבה יותר טובים עם אמא שלי, למשל. אפשר לומר שהפוצ'יוולי הציל לי את החיים.
"כשהתחלתי להתאמן, לא ראיתי תוצאות מהירות מיד. לא תמיד הייתי הכי טוב", הוא משתף, "אבל התמדתי והתחלתי להצליח, לזכות במקום ראשון. וגם למדתי לקבל את זה שלא תמיד אהיה מקום ראשון, ואם אני מפסיד אני מעודד אחרים. זה גרם לשינוי בעוד מקומות בחיים שלי - גם כשאני לא הכי טוב אני ממש לנסות, להתמיד. יש לי תעודת מדריך סוסים, אלמד גם לתעודת מאמן פוצ'יוולי. אני רוצה לאמן ילדים, רוצה לאמן בכפר הנוער ולתת את כל מה שנתנו לי. הייתי רוצה לומר לבני נוער לא לוותר לעצמם, או על עצמם ועל העתיד שלהם בגלל הסביבה. לעשות מה שהם הכי אוהבים".
"ברור לנערים ולנערות בתוכנית שהם עלולים להיות מודחים מיד. אלה שהיו רגילים לפתור בעיות בהרמת יד, או לגנוב, לקלל ולהתפרץ - לומדים לשלוט בכעסים לומדים דרך תקשורת אחרת"
אניה פובניצה, בת 17 מרמת הדסה, עלתה לארץ לבד במסגרת תוכנית נעלה. הוריה עדיין גרים באוקראינה. "אני עוסקת בספורט מגיל 10, התאמנתי ב-I KIDO, שזה סוג של קרטה. בספטמבר 2019 הגעתי לארץ ומאז אני מתאמנת ברכיבה על אופני שטח. התחלתי להתאמן עם העתודה, הנבחרת שלנו, וכבר רכבנו 100 ק"מ בנסיעה אחת. אני רוכבת כל שבוע, בזמנים משתנים. לפעמים אני יוצאת עם המדריך לרכיבות של 30 ק"מ, לפעמים גם 70 ק"מ".
מה את מרגישה כשאת רוכבת?
"חופש. אני מרגישה שיש לי כנפיים, אני טסה ורואה נופים מסביב. אני אוהבת את האנשים שאני רוכבת איתם, זה עושה לי טוב. אני מרגישה חיה. אנחנו נבחרת של תשעה חברים ואני הבת היחידה, ואני מרגישה חלק מהם".
אייל: "לפני הספורט הייתי ילד אלים, לא הקשבתי, עשיתי מה שבא לי. המשחק מרגיע, שם אני פורק הכול. הפוצ'יוולי לימד אותי המון דברים - לתקשר יותר טוב עם אנשים, כי אתה חייב לתקשר עם הבן זוג שלך למשחק, לכבד את היריב, לקבל הפסדים"
יש רגעים קשים?
"כן. לפעמים יש אימונים קשים, המדריך שלי אוהב מאוד אימוני עליות וזה לא קל. לפעמים צריך לקום בשעה 06:00 בבוקר, ואני צריכה להיות זהירה מאוד ולא להעיר את השותפה שלי לחדר. וגם לא משנה אם חורף או קיץ, השנה כבר התאמנו כשהיו בחוץ 3 מעלות, היה מאוד קר. פעם אחת למשל רכבנו 200 ק"מ, במשך 3 ימים, עם המון טיפוסים".
אז איך מתגברים? פובניצה משתפת בחיבור המיוחד בין חברי הקבוצה: "אנחנו מחזקים אחד את השני, אנחנו קבוצה מאוד מגובשת. האקדמיה היא משפחה עבורי, אני מרגישה חופשיה איתם ואנחנו חברים גם מחוץ לרכיבות".
"רובם היו בין הנכשלים, 'שקופים'. הם לומדים להפסיד ומבינים שעצם הדרך שעשו - היא גם הצלחה. מישהו מאמין בהם. הם בונים תחושה של ביטחון עצמי, ערך עצמי ומסוגלות. משם הכול קורה"
למה חשוב לדעתך שבני נוער יעשו ספורט?
"ספורט מחזק את הגוף והמוח. אני מקווה שספורט הוא העתיד שלנו ולא אלכוהול או סמים. אני רוצה להמשיך להתאמן, בהמשך אני רוצה לשלב ריצה, שמיכות שכיבה, כדי שהגוף שלי יהיה בריא - לחזק את השרירים. בצבא אני רוצה להיות בטייס, רוצה להתאמן וללמוד".
קובי רוזנבלט, שהספיק כבר להתגייס לצבא ומשחק אף הוא פוצ'יוולי, מספר: "המשחק לימד אותי דרך חיים, הוא עשה אותי יותר סבלני. למדתי לעצור לפני שאני מגיב, אם פוגעים, לא להתחיל מכות. למדתי לעצור. אני בתחרות - קודם כל עם עצמי - לעשות הכי טוב שאני יכול. למדתי לחשוב לפני שאני עושה משהו, ובעיקר סבלנות לאחר. אם יש לך טקטיקה שהיא שלך, ולבן הזוג למשחק יש טקטיקה אחרת, זה לא תמיד זה קל לקבל, לשמוע את האחר. ואני מתאמן בכל חופשה חמש פעמים בשבוע, משעות אחר הצהריים עד הערב".
איך מגיבים המשפחה והחברים?
"יש המון שפה משותפת עם החברים שמשחקים. אחד השחקנים החזקים בשם מאור רז לקח אותי תחת חסותו, והוא כמו אח גדול שלי עכשיו. האחים שלי באים לעודד אותי כשאני מתחרה. החלום שלי זה לנצח - מקום ראשון בטורניר.
"בהתחלה העניין היה סתם להיות שם", הוא ממשיך, "ידעתי שאם אני לא בים - אני יושב עם החברים שלי מהבית ועושה דברים לא טובים, ולאט לאט מתנתק מהחברים של הבית. זה לא קל לפעמים, אבל אני מוצא נקודות של כיף. משקיע גם לבד, בלי מסגרת. מצאתי חברים בזכות הקהילה של פוצ'יוולי, בזכות ספורט גשר לחינוך שחשפו אותי ועזרו לי".
איזו עצה היית מעניק לבני נוער כמוך, כדי להתמיד?
"העניין הוא להתאהב במשחק. בהתחלה שחקתי ועזבתי, הידרדרתי לסמים. פעם אחת נסעתי לתל אביב, וכולם שיחקו, אז צירפו אותי ל-5 דקות. ברגע הזה הבנתי שזה מה שאני רוצה, ואין סיכוי לוותר על זה שוב".
אז מה עובר על בני נוער ומה המשמעות של ספורט בחיים שלהם?
"בני נוער במצבי סיכון מגיעים עם תחושת כישלון, עם ההרגשה שלא רואים אותם ושהם שקופים. הספורט מלמד אותם שאפשר גם אחרת -'אני יכול להיות חלק מקבוצה, לתרום להצלחה, להיות מוביל - להיות מנצח. לעמוד בשם הקבוצה על פודיום ולקבל מחיאות כפיים'. התחושה הזאת מובילה אותם להבנה שמה שקורה בספורט, ההצלחות וגם הכישלונות, יכול להצליח גם בחיים", מסבירה ד"ר רותי פילץ בורשטיין - ד"ר לפיזיולוגיה שכיהנה כמנכ"לית מכון וינגייט.
"הספורט מלמד אותם לעזור אחד לשני", היא ממשיכה, "בדבוקה של אופניים יש תמיד את החזק ויש את המתקשה שמעכב את הקבוצה - בהתחלה הם מתוסכלים ומתמרמרים, ובהמשך החזק עוזר לחלש להתקדם, ולראשונה בחיים הוא מוביל במשהו - יש לו יכולת לתת ולהעניק. הספורט מרגיל אותם להתמיד, בריצה, ברכיבה או בכל אימון כושר אחר- משם הם מצליחים להתמיד גם בלימודים, להיות נוכחים יותר שעות בבית הספר, ללמוד למבחנים. הספורט מלמד אותם שלפעמים הם מצליחים, מגיעים לעמוד על הפודיום בתחרויות לזכות במחיאות כפיים - זהו מעמד שהם אף פעם לא חוו.
"רובם היו בין הנכשלים, תמיד שקופים, אבל הם לומדים גם להפסיד ומבינים שעצם הדרך שהם עשו - היא גם הצלחה", היא מסבירה עוד, "שינוי המשמעותי ביותר הוא התחושה שלהם שמישהו מאמין בהם. הם בונים תחושה של ביטחון עצמי, של מסוגלות וערך עצמי. משם הכול קורה".
מה היה קורה לבני הנוער לולא הספורט?
"קשה לענות תשובה מדויקת, אבל אפשר להניח שרבים מהם היו ממשיכים בהתנהגויות השליליות, בדפוסים של חוסר ביטחון וחוסר מוטיבציה ואולי בעיקר לא היו לוקחים אחריות על ההחלטות ועל העתיד שלהם. ייתכן שהם היו ממשיכים לראות את עצמם אפילו ככישלון, ולהתנהל באותן דרכים כפי שהיו מורגלים".
מעוניינים לסייע? לחצו כאן
ד"ר בורשטיין מספרת על תוכנית גשר לחינוך הפועלת - תוכנית למצוינות הפועלת בכפר נוער קצה. "אלפי חניכות וחניכים שלנו יוצאים למסע החיים עם משמעת, ערכים ושאיפות להצלחה. ספורט הוא הדרך וההזדמנות לחיים חדשים לאלה שהיו 'שקופים' כל כך הרבה שנים. היום הם מרימים ראש בגאווה גדולה.
"כל הערכים והכלים לחיים שהם רכשו באמצעות הספורט היו זרים לחלוטין לילדים האלה", היא מוסיפה, "בתוכנית המצוינות יש דרישות גבוהות, שלא מאפשרת שימוש בסמים או באלכוהול, ובטח ובטח שלא מקבלת התנהגות אלימה. ברור להם שהם עלולים להיות מודחים מיד, ונערים שהיו רגילים לפתור בעיות בהרמת יד, שהיו רגילים לגנוב, לקלל ולהתפרץ - לומדים לשלוט בכעסים לומדים דרך תקשורת אחרת.
"אחד הדברים שאנחנו הכי גאים בו קשור בכך שנערים שהיו 'פסולי גיוס' מסיימים 12 שנות לימוד, ומתגייסים ליחידות קרביות - בלי בעיות משמעת", היא ממשיכה ,"אני מאמינה שגם בקרב ילדים ובני נוער במסגרות אחרות, גם בבתי ספר, יש ילדים 'שקופים' שלא נותנים ביטוי ליכולת שלהם. צריך לחשוב איך משלבים ומכניסים את הספורט ככלי העצמה, לא עבור הישגים ספורטיביים אלא כדי להגיע להישגים אישיים, מנטליים והתפתחותיים שיאפשרו לילדים לבנות את עצמם. הכי חשוב זה לתת להם את התחושה שאנחנו מאמינים שהם יכולים". מסכמת ד"ר פילץ בורשטיין.
