בבתים רבים מתנהל לאחרונה שיח בין הורים לבין ילדיהם על בחירת חטיבת הביניים, התיכון או המגמה. כן, זה תהליך משמעותי שמושפע בין היתר מתפיסות חברתיות, ממעמדות וממיומנויות רגשיות וחברתיות. נדגיש: לא מדובר בבחירה בין טוב לרע, או בין מתאים ללא מתאים - אלא בהתלבטות אמיתית שיש בה ויתורים, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
בכל אחת מההחלטות אנחנו מזהים דילמות על הרצף שבין האקדמי לחברתי, בין "רוצה" לבין "כדאי", ברצף שבין מה מתאים לי, לבין מה מצופה ממני. אז איך עושים זאת?
בבחירה של חטיבת ביניים או תיכון, למשל, ההתלבטות העיקרית היא בין מה שבית הספר מציע מבחינה לימודית, ומה שמתאים לילדים שלנו, לבין בחירה שמבוססת על האמירה - "אני רוצה ללכת לאן שהחברים שלי הולכים". בגיל ההתבגרות, כשלקבוצת הגיל יש תפקיד משמעותי בעיצוב הזהות, למשתנה החברתי יש משקל כבד יותר לעומת השלכות הבחירה על העתיד - שבשלב זה רלוונטיות להורים, אך אולי קצת פחות לתלמידים.
המחשבה של הילדים שלפיה הם עלולים להיפרד מהחברים שלהם, היא כזאת שלא באה בחשבון מבחינתם. למעשה, היא אפילו יכולה להישמע להם כ"אסון". אם עד אותו רגע אנחנו ההורים החלטנו עבור הילדים על בית הספר היסודי שאליו הם נרשמים, או על החוגים, לפתע אנחנו מגיעים לשלב שבו לילדים יש את המשקל בקבלת ההחלטה. גם אם אנחנו לא מסכימים איתה.
"בבחירת חטיבה או תיכון, ההתלבטות היא בין מה שמציע בית הספר מבחינה לימודית, ומה שמתאים לילד, לבין - "אני רוצה ללכת לאן שהחברים שלי הולכים". המחשבה שלפיה הם עלולים להיפרד מהחברים, לא באה בחשבון מבחינתם - ואף יכולה להישמע כאסון"
חשוב שאנחנו כהורים נהיה מודעים לתפקיד שלנו בצומת קבלת ההחלטה. האם מה שאנחנו חושבים ומייעצים קשור למשאלות שלנו - להגשים את מה שאנחנו לא הצלחנו? האם המשאלות שלנו ממוקדות ברווחה האישית ובהצלחה של הילדים שלנו? ומה מניע אותנו בקבלת החלטות - היבטים הקשורים ביוקרה של הבחירה, או בניתוח העתיד? אולי כאלה הנוגעים בהיכרות עם הילדים שלנו, במה שמתאים להם, לכישוריהם, לאופיים ולצורכיהם האישיים והחברתיים?
האם התפקיד שלנו הוא לקבל את ההחלטה עבורם, ולנסות לשכנע אותם במה שאנחנו חושבים שנכון להם? או שהתפקיד שלנו הוא להיות יועצים עבורם, ולהאמין שהם מסוגלים לקבל החלטות נכונות - ולתמוך בהם בתוצאות הבחירה שלהם? כדאי שנבחן מהי העמדה שלנו כלפי טעות, והאם היא גורלית או שהיא חלק מהלמידה.
עלינו לזכור כי אם בעבודה שלנו, או בשגרה בכלל, אנחנו מקבלים החלטות לפי המודלים המקובלים של בחירת החלופות, וניתוח היבטים של רווח והפסד לגבי כל חלופה, הרי שבכל הנוגע לילדים שלנו כדאי לזכור שהדרך שלנו היא להתמקד בכישורים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים שיש ביניהם אינטראקציה, ולכוון את הילדים שלנו בהתאם:
תפיסה עצמית: מה מתאים לי? למה אני מסוגל? מה הציפיות שלי מעצמי? איך אני מתמודד עם קושי? איך אני מנהל את הלחצים המופעלים עליי?
הצורך בהשתייכות: מה החברים שלי בוחרים? עם מי ארגיש נוח ללמוד? מה הציפיות של האחרים ממני (הורים, סבא וסבתא, חברים)?
הצורך באוטונומיה: מה מידת החופש שיש לי בקבלת ההחלטה? מה השליטה שלי במיומנויות כמו ניתוח מצבים, בחינת האפשרויות וניתוחם בהיבטים של יתרונות וחסרונות? של הערכת תוצאות ההחלטה, הצבת מטרות והתמדה בניהולן?
השיעור שהילדה שלי לימדה אותי
בנימה אישית, אשתף שבתי הבכורה לימדה אותי שיעור לחיים בדיוק בתהליך הזה. בכיתה י', כשהיא נדרשה להחליט, היא בחרה במגמה פיזיקלית. אני חשבתי שההחלטה הזו ממש לא נכונה עבורה. אמרתי לה שחשוב שתבחר במקצוע מוגבר שיש לה בו את הסיכוי הטוב ביותר להשיג ציון גבוה, שיעלה לה את ממוצע הבגרות - שהוא תנאי לכניסה למקצועות שונים באוניברסיטה.
חנה שדמיצילום: מיכה ריזובשאלתי אותה אם היא מתכוונת ללמוד בעתיד פיזיקה, ואם לא - למה היא בוחרת במגמה הזו? אני חושבת שידעתי בתוכי שסיכויי ההצלחה שלה במקצוע הזה הם לא בטוחים. התווכחתי איתה, מתוך עמדה שאני, המנוסה, מכירה את הנושא בהיותי יועצת בית ספר. נראה לי שעשיתי את כל הטעויות האפשריות, והבנתי זאת כששאלתי אותה שאלה בסיסית (שהייתי צריכה לשאול מלכתחילה) - למה את רוצה ללמוד פיזיקה? תשובתה הייתה: "זה מעניין אותי, זה מקצוע שאני אוהבת, וזה מה שאני רוצה ללמוד עכשיו. בשלב הזה, לא חשוב לי מה אני רוצה ללמוד בעתיד".
הבנתי שאסור לי להתווכח עם טיעונים שממוקדים בסקרנות ובתשוקה ללמוד - שהם הערכים החשובים בטווח הקצר ובטווח הארוך.
בתי לא ניגשה לבגרות בפיזיקה. בדיעבד אולי אפשר היה לראות בכך החלטה שגויה, אבל היא למדה שיעור חשוב הרבה יותר: ללכת אחרי מה שהלב שלה רוצה, לדבוק בסקרנות ובעניין שהמקצוע מעורר בה, לבחור בזה - למרות הידיעה שזה יהיה קשה ושדבר לא מבטיח הצלחה. בהמשך היא לימדה אותי שטעויות, אם רוצים, אפשר לתקן. כשהיא החליטה ללמוד מקצוע מסוים באוניברסיטה, שדורש ממוצע גבוה, היא הייתה ממוקדת בהשגת המטרה הזו, ובלי כל רגשות של חרטה על שלא עשתה זאת קודם.
"בתי לא ניגשה לבגרות בפיזיקה. בדיעבד אולי אפשר היה לראות בכך החלטה שגויה, אבל היא למדה שיעור חשוב יותר: ללכת אחרי מה שהלב שלה רוצה, לדבוק בסקרנות ובעניין שהמקצוע מעורר בה, לבחור, למרות הידיעה שזה יהיה קשה ושדבר לא מבטיח הצלחה"
לנו כהורים יש תפקיד חשוב מאוד, והוא להיות עם הילדים בצמתים שבהם הם נדרשים לקבל החלטות. ללוות אותם, הן בתהליך קבלת ההחלטה, והן בהשלכות שהחלטות אלה יזמנו להם. אז נסו לשאול את השאלות השונות שאנחנו כהורים צריכים לשאול, להבין מהם מהי הדרך שלהם לבחור, ולנסות להבין את הדרך שבה הם מגיעים להחלטה. פשוט שאלו אותם - "למה?"
אתם יכולים להיות מופתעים מהתשובה, ואתם לבד כבר תצליחו למצוא את המינון הנכון בין "אתגור" לבין תמיכה, בין מעורבות לבין התערבות. והכי חשוב, תהיו שם עבורם בהחלטה שהם מקבלים. גם אם בהמשך הם יבינו שזו הייתה טעות - זה שלהם. וזו הדרך ללמידה.
הכותבת היא לשעבר מנהלת שפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך), והיום יועצת בכירה לחברת SafeSchool
