אסיפת הורים
מה באמת לעשות כשיש חרם על הילד שלך? #54
37:17
כמדי שנה, עם מדורות ל"ג בעומר מגיעות גם החששות והסערות החברתיות: האם יש מדורה כיתתית או רק מדורה של חברים? ואם כך, איך ולפי מה מחליטים על הילדים שיוזמנו אליה? האם מתפקידנו להתערב? עד איזה גיל?
קראו עוד:
יש הורים מודעים וערניים לנושא החברתי הבעייתי שהמצב מייצר, ויש הורים שמקלים ראש ומאפשרים לילדיהם להתמודד בסאגה המורכבת הזו בכוחות עצמם. לרוב, אינטריגות חברתיות שכאלו ייפתרו במהרה עם או ללא תיווך מבוגרים. אבל, וזה אבל חשוב מאוד, יש ילדים שחווית הדחייה הזאת היא קשה ביותר ואולי מתווספת לעוד אירועים אחרים של חוסר קבלה. אלה יחד יוצרים סבך אימתני, עבור הילדים ועבור הוריהם הדואגים והדואבים.
לעיתים לוקח שנים לעבד ולהתנקות מהחוויה הרגשית הקשה הזאת של אי-השתייכות חברתית, לפעמים היא אפילו משפיעה באופן לא מודע על עיצוב הזהות האישית, על הביטחון העצמי ואפילו על התקשרויות וקשרים אחרים. לשמחתי, בשנים האחרונות החלו יותר לשים דגש ולהגביר מודעות לנושא. לרוב, צוותי הוראה וחינוך מקבלים כלים לזיהוי ולטיפול במקרים כאלו. אבל מה לגבי הורים?
לא בית הספר ולא הגן - אלא הבית
הבית הוא התשתית לכל, הערכים שההורים יבחרו והילדים יתחנכו על ברכיהם, הם אלו שיובילו ויכריעו בסופו של דבר. פשוט כי ככה זה, אנחנו ההורים אמונים על חינוך ילדינו - לא המורים ולא הגננות. יש לנו תפקיד-על, להוסיף את הערך "אמפתיה" לחזון ההורי שלנו ולהאיר אותו בזרקור גדול. כי מעבר לרצון שהם יהיו מוצלחים מבחינה חברתית, לימודית, שיהיו בריאים ושהמזל יאיר את דרכם, כולנו רוצים שילדינו יגדלו להיות בני אדם אמפתיים, חומלים, וכאלה שרואים את האחר.
אמפתיה וראיית האחר הן מיומנויות מעניינות ומורכבות, שהעסיקן הוגים רבים כמו פרויד ופיאזה. הן תלויות במשתנים רבים, מולדים וסביבתיים, וגם בסביבה הורית, חינוכית וחברתית המקדמת ומתגמלת מעשים חבריים. לפי הגישה ההיקשרותית, אמפתיה מתפתחת אי שם לקראת גיל חמש, ואצל ילדים רגישים אפילו מאוחר יותר. על אף שמקובל לחשוב שילדים רגישים הם רגישים גם לאחר - זו טעות. ילדים רגישים חווים בעוצמה גבוהה יותר את רגשותיהם, כל רגש בפני עצמו ולוקח להם יותר זמן להבשיל לתהליכים מורכבים כמו לערבב ולשלב בין כמה רגשות בו-זמנית, להרגיש בעצמם רגש אחד ולהכיר בכך שהאחר מרגיש משהו אחר לחלוטין.
כשמבקשים מילד בן שנתיים לדחות את רצונו ולחלוק את צעצועיו עם אחיו בן החצי שנה, אולי הוא יסכים ואולי לא. לרוב, הורים ייבהלו אם הילד לא שש לחלוק עם אחיו, ויש שאף ימהרו לתייג אותו כ "אגואיסט". חשוב להבין הוא לא מסוגל לראות את אח שלו, כי כרגע הוא מרוכז אך ורק בעצמו. בגיל הזה המוח תומך בדרך כלל רק באפשרות הזאת, באופן טבעי. מוחם של ילדים בני שנתיים אינו מפותח מספיק כדי לראות את האחר, בהדמיות מוח אפשר לראות שהאזור שאחראי על תהליכי עיבוד מידע, הקורטקס הפרה פרונטלי, אינו מפותח מספיק כמו אצל מבוגרים, ששם כבר יש יכולות להחזיק קושי ותסכול לרגע ולשלוט בו או להתעניין ואפילו להסיק לבד מה האחר מרגיש.
לפי הגישה ההיקשרותית, מה שנדרש לשם התפתחות פרו-חברתית כמו אמפתיה היא בעיקר הורות מיטיבה וקרובה. מנוחה רגשית ממרדף אחר ההורה וקשר חם, רציף וקרוב עימו. יצא לכם פעם לדחוק בעוגה בתנור שתהיה מוכנה? לכעוס על שתיל שלא מתפתח כהלכה ולקוות שזה יעזור לו לגדול? לא. אותו דבר קורה עם ילדים. תהליכים לא מתרחשים בכפייה, בכוח או בכעס. בדיוק ההיפך - כשהקשר קרוב ומושתת על מי מנוחות, כשאין איום על הקשר הדיאדי והילד סמוך ובטוח שההורה מקבל אותו ללא תנאי, רוב תהליכי ההתפתחות יצמחו ויעמיקו. כן, גם מיומנויות חברתיות וראיית האחר. אז, לא להיבהל אם הילד שלכם לא הסכים לחלוק בבמבה שלו בגינה, ולא להכריח אותו לחלוק. דווקא כשאנחנו כועסים/מאיימים, הרגשות הללו משתלטים ומאוד קשה ללמד כך אמפתיה.
ללמד את הילדים אמפתיה
"לראות את האחר" זאת לא סיסמה אלא דרך חיים. אם אנחנו לא "נתנהג" אותה בעצמנו, קשה מאוד לצפות שילדינו ילמדו אותה לבד. זה עניין רלוונטי וחשוב לכולנו - להורים של ילדים "מקובלים", להורים של ילדים "דחויים". החיים הם כל כך דינמיים, ושני אלו הם הצדדים של אותו מטבע, המטבע מסתובב לו ומסתובב בקצב החיים המסחרר, כך שייתכן מאוד שיום אחד תהיו בצד אחד של המטבע ולמחרת או בשנה הבאה, בצד השני. מכאן, שלכולנו יש אחריות חברתית ומחויבות משותפת לקידום הנושא.
כתמיד, לתת דוגמה אישית. יישמו בשגרה פעולות שממחישות את הנושא והסבו מדי פעם את תשומת לב הילדים לכך - ילדים לומדים הכי הרבה מחיקוי וממודלינג שלנו, ואנחנו ההורים המנווטים את דרכם. ספרו ואמרו להם, למשל: "תרמתי כמה מטבעות בקופה בסופר, זה חשוב לתרום לאנשים שאין להם", "הזמנתי את דודה רעות אלינו לארוחת שישי, היא קצת עצובה וזה מעשה טוב", "ראיתי שצירפת את אחותך הקטנה למשחק, כל הכבוד, זה מעשה חברי ומעיד על טוב ליבך".
"לראות את האחר זו לא סיסמה אלא דרך חיים. אם לא ננהג כך בעצמנו, קשה לצפות שילדינו ילמדו זאת לבד. זה חשוב לכולנו, להורים של ילדים "מקובלים", להורים של ילדים "דחויים". החיים הם דינמיים, ושני אלה הם צדדיו של אותו מטבע שמסתובב לו"
לתווך מצבים חברתיים. באמצעות מחוות, תווי פנים והתבטאויות מילוליות, למדו אותם לראות את האחר: "אתה רואה? הילד בגינה עכשיו משפיל את המבט שלו למטה והוא נראה עצוב. ככה נראה מישהו עצוב, אולי נלך לשאול אותו אם הוא צריך עזרה?".
לראות את הקושי של הילדים. כשהילדים שלנו חווים מצוקה בעצמם, נשאף להבין אותם ואת החוויה שלהם כמה שיותר, לתת לגיטימציה, לנרמל, לתמלל ולשים את הרגש שעולה מתוך הקושי. למשל: "אני רואה שאתה מאוד נסער ומאוכזב כי רצית לשתות שוקו ונגמר, זה באמת מאוד מאכזב". הילדים לומדים המון מאופן ההתמודדות שלנו, ואם אנחנו נסערים ומרוכזים בעצמנו - קשה ללמד כך את ראיית האחר. אבל, אם נצליח להתנתק לרגע מהקושי שלנו ונתרכז בקושי שלהם, יש בכך למידה משמעותית אמיתית שילדים מאמצים לארגז הכלים החברתי שלהם ויכולים לשלוף בעת הצורך.
להתעניין בזירה החברתית. גם כשהילדים גדלים, חשוב מאוד להתערב מדי פעם ולבדוק מה קורה בסביבה החברתית שלהם. להגדיל ראש מעבר לילד הפרטי שלכם ולהתעניין לגבי עוד ילדים מהכיתה, לשאול שאלות פתוחות כמו: "עם מי שיחקת היום בהפסקה? ראית מישהו שהיה לבד?". דרך כך, להוסיף דרכי פעולה אפשריות, בנועם ולא בלחץ: "בפעם הבאה תוכלי להזמין אותו להצטרף אליכם, אני בטוחה שהוא ישמח. אולי תרצי להזמין אותו אלינו הביתה?".
לסיום, הורים, זכרו שאי אפשר לצפות מגננות או ממורות שיעשו עבורנו את כל העבודה. בלתי אפשרי לעצום עיניים ולהתכחש למצבים שקורים בשגרה, כמו הזמנה שרירותית למדורות ל"ג בעומר. ברוב המקרים מדובר במעשה ילדותי ללא מזיד, אבל כזה שיש לו השפעה ניכרת על רבדים עמוקים אשר מחלחלים במשך שנים. בעבודתי בבית ספר יסודי אני נחשפת בכל יום לאינטראקציות חברתיות שונות בהפסקות - אני רואה ילדים שנדחים בידי ילדים אחרים, ואני תמיד רואה תלמידים מעטים, מעין יחידי סגולה, חזקים מספיק כדי לעצור בעיצומו של הר הגעש החברתי ולהתחבר חזרה לשורשים של הבית שלהם, להיזכר במה שההורים לימדו בבית והשתרש בליבם - ולהדוף את הבריון. תמיד אני רואה גם כאלו שצופים בהם בגאון מהצד ולבסוף מצטרפים אליהם, כי ככה זה, טוב זה דבר מדבק, והטוב ינצח.
עדיין לא מאוחר מדי: שאלו את ילדיכם על מדורת ל"ג בעומר המתוכננת - האם יש מישהו מהכיתה שלא הוזמן אליה? איך לדעתם מרגיש מי שלא הוזמן? ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? כי למדורת ל"ג בעומר השנה, כולם מוזמנים.
שי בסון היא אימא לשלוש בנות, מנתחת התנהגות ומנחת הורים בגישה ההיקשרותית
