בימים אלה מסתיימת לה שנת תשפ"ב. לקראת כל שנה חדשה יש הנוהגים לחפש רעיונות לראשי תיבות אלה, ואני, בימים האחרונים של השנה הזו, מסכמת: תשפ"ב תהיה שנת פטירת בני, לנצח.
לפני יותר מחצי שנה יונתן בני נפטר, חודש אחרי יום הולדתו ה-22. הוא נולד עם צרכים מיוחדים מורכבים, אושפז פעמים רבות לאורך השנים, ונגע במוות מספר פעמים. השנה אנחנו נפרדנו ולא נממש יותר דבר יחד. השנה, אחרי אשפוז של שבוע בבית החולים, הוא שחרר ונפרד סופית.
במהלך השנים הכנתי את עצמי נפשית למוות שלו, לפרידה ממנו. אבל לא הכנתי את עצמי ליום שאחרי, ולא תיארתי לעצמי כמה נורא הוא יהיה. כמה מייסר יהיה הגעגוע לראות אותו, ללטף אותו, לשיר לו. לא תיארתי לעצמי איזה חור ייפער בגופי ובנשמתי. הגידול שלו היה שונה, והתקשורת איתו הייתה שונה בעקבות הצרכים המיוחדים והמוגבלות שלו. מיום לידתו עברתי תהליך הסתגלות לכך שהרבה לא יתאפשר ויהיה חסר בקשר בינינו, והתרכזתי והעצמתי את מה שכן התאפשר. אפילו תוך כדי כתיבת מילים אלה, הנטייה בלשון עבר, שורפת את אצבעותיי על המקלדת.
"הגידול שלו היה שונה, והתקשורת איתו הייתה שונה בעקבות הצרכים המיוחדים והמוגבלות שלו. מיום לידתו עברתי תהליך הסתגלות לכך שהרבה לא מתאפשר ויהיה חסר בקשר בינינו, והתרכזתי והעצמתי את מה שכן התאפשר"
והנה המוות שלו לקח גם את המעט שהיה והתאפשר. אין יותר. כלום. ריק. חלל. כמה עמוקה היא המילה "אין". בעקבות השכול, נחשפתי לפסל של אלברט גיורגי בשם "מלנכוליה" שמציג דמות אדם עם חלל גדול שפעור במרכזו כדי לייצג את החלל שמשאיר אחריו האובדן והשכול. אין הורה שכול שלא מזדהה עם המטאפורה הזו. ולא מזמן פגשתי הורה שכול שאף קעקע את צורת הפסל על ידו. אם אתם רוצים לנסות להבין את החוויה - נסו לדמיין בדיוק את התחושה הזו. להסתובב במציאות, בעולם שכמנהגו נוהג, כשחלק מההוויה הפנימית חסרה, נעקרה ולא תתמלא לעולם.
הורים שכולים משתדלים לחזור לשגרת החיים בקצב שלהם. הם מתפקדים בעבודה, מטפלים בבני המשפחה, ופועלים להגשים את ייעודם, כישרונותיהם ורצונם ככל שניתן. הם מרגישים שוב שמחה, גאווה ונחת, אבל הם לעולם לא יהיו 100%. זה תמיד יהיה 99%, לכל היותר. המציאות תמיד תהיה חסרה. השמחה תהיה מהולה בעצב. הנחת תהיה מהולה בגעגוע.
והחגים… כמה קשים ומורכבים הם החגים. לאנשים רבים באופן כללי, ולאנשים שאיבדו בן משפחה יקר על אחת כמה וכמה. אדם שזור בביתו, במשפחתו, בשולחן החג והמסורות המשפחתיות - ואז הוא פשוט איננו. שוב האין הזה.
"הורים שכולים משתדלים לחזור לשגרת החיים בקצב שלהם. הם מתפקדים בעבודה, מטפלים במשפחה, פועלים להגשים את ייעודם, כישרונותיהם ורצונם ככל שניתן. הם מרגישים שוב שמחה, גאווה ונחת, אבל הם לעולם לא יהיו 100%. זה תמיד יהיה 99%, לכל היותר".
יש שנוהגים לעלות לבית העלמין בערב ראש השנה. יש שאומרים שהקרבה למתים מזכירה לנו את הארעיות ואת שבריריות החיים, ומסייעת לנו להתכונן לימים הנוראים לקראת יום הדין. יש מנהגים שונים במסורת היהודית לגבי עלייה לקבר בשנה הראשונה לאחר הפטירה. אני אעלה לקבר בערב החג כדי לעמוד לידו, כמנהגי מדי שנה, כמו משפחות רבות אחרות שמתאספות לתמונה משפחתית חגיגית. גם אני הקפדתי בשנים האחרונות, כשהוא גר במעון סיעודי בירושלים, לעלות אליו בערב החג עם אחיותיו ולהצטלם יחד. השנה כבר לא נצטלם יחד. התמונה עם בנותיי תהיה חסרה אותו.
ואם בשנים עברו החג הציף בי דאגות, אם הוא יחיה או ימות השנה, השנה אין שאלה. וכמה שזה כואב, אני לפחות מתנחמת בכך שלא אצטרך יותר לדאוג לטלטלות הגוף שיצטרך לשרוד. אני יודעת שהוא כבר לא סובל. הוא במקום טוב. לו בטוח תהיה שנה טובה. נותר רק לקוות שגם לי.
לאה גולדברגר היא אימא של יונתן ז"ל, שירלי ונועה. מתנדבת בעמותת יקיר-לי, יד ולב לשכול האזרחי, שתומכת במשפחות שחוו אובדן של בן משפחה צעיר
