איך הגעת לעבודה הזו?
"בשנת 2008 הייתי עובדת סוציאלית בפנימייה. עבדתי עם נוער בסיכון וראיתי לא מעט ילדים שעברו פגיעות מיניות וכאלה שהתנהגו באופן מיני לא מותאם. לא היה לנו מה לעשות איתם, לא היה שום מקום להפנות אותם אליו. ילד כזה היה כמו תפוח אדמה לוהט שכל אחד העביר ממקום למקום. התחום הזה היה חדש ולא הייתה מספיק מודעות. איך בכלל יודעים שילד נפגע? מה הסימנים? כל תהליך הזיהוי של הפגיעה היה איטי וכאוטי כי המידע הזה לא היה מונגש כמו היום. בהמשך הוקמו כפיילוט מרכזי טיפול דרך קרן רשי וביטוח לאומי. אני התחלתי את דרכי במרכז הראשון שהוקם, לאחר מכן עברתי למרכז 'בליבנו' בבני ברק. בחמש השנים האחרונות אני מנהלת את המרכז בתל אביב. מדובר במרכז אזורי שמטפל בילדים מתל אביב, רמת גן וגבעתיים. הוא מופעל על ידי עמותת בית חם בשיתוף עם משרד העבודה והרווחה. כל ילד או ילדה שעברו פגיעה מינית יכולים לפנות לאחד המרכזים ולקבל סיוע, ללא עלות".
מה בדיוק עושים במרכז?
"אנחנו מטפלים בילדים ובבני נוער שעברו פגיעה מינית מגיל ארבע ועד גיל 18. הטיפול שאנחנו נותנים הוא בעיקר טיפול פרטני לילד שנפגע והדרכת הורים. בהתאם לצורך אנחנו עושים גם טיפולים דיאדים או מעורבות משפחתית".
4 צפייה בגלריה
כל ילד יכול לקבל סיוע ללא עלות. חדר טיפולים במרכז "בליבנו" בתל אביב
(צילום: אלבום פרטי)
איך הילדים מגיעים אליכם? מי מפנה אותם?
"ילד יכול להגיע לטיפול גם בלי חקירת משטרה והוכחה שקרה משהו. כשילד אומר שהוא עבר פגיעה מינית, או מתאר חוויה מינית לא טובה שקרתה לו, אנחנו מאמינים לסיפור שלו ועם זה אנחנו הולכים. המקרים מאותרים על ידי כל מיני גורמים. לפעמים פונים אליי הורים שהילד סיפר להם מה קרה לו והם מחפשים טיפול עבורו. לפעמים בבית הספר נחשפת פגיעה כשהילד מספר ליועצת בית הספר ואז היא פונה אליי. לפעמים הם מגיעים דרך שירותי הרווחה או דרך אחד ממרכזי ההגנה בית לין הפזורים בארץ ומספקים תמיכה ראשונית ומיידית לילדים ונוער נפגעי התעללות מינית או פיזית".
אילו ילדים מגיעים אליכם?
"מגיעים ילדים שעברו כל מיני פגיעות על הרצף. יש כאלה שעברו אירוע חד פעמי ויש כאלה שעברו אירועים מתמשכים. יש ילדים שנפגעו על ידי אדם מוכר, כאלה שעברו פגיעות בתוך המשפחה, ילדים שנפגעו על ידי אדם זר ויש גם לא מעט פגיעות ברשת. אני אציין שבכל הנוגע לפגיעות על ידי אדם זר, הנתונים שלנו דומים לנתונים הכלל ארציים: מדובר באחוז ממש קטן מכלל הפגיעות. רוב הפגיעות הן פגיעות על ידי אדם מוכר: מישהו שהילדים מכירים בסביבת המגורים, חבר של ההורים, דמות חינוכית, אח גדול, שכן או חבר בכיתה".
איך מעניקים עזרה ראשונה לילד שסיפר לנו על פגיעה מינית?
"אני חושבת שהנקודה שבה הילד מספר לנו מה קרה היא נקודה מכוננת משום שרוב הילדים בכלל לא מספרים. אם כבר הילד פתח וסיפר, אז קודם כל חשוב לעודד אותו על הכנות, החשיפה והאומץ, לשדר לו את התחושה שמאמינים לו ושהוא לא לבד בדבר הזה, ההורים שלו איתו.
"אחד העקרונות הכי חשובים הם להקנות את השליטה לילד. לפעמים להורים מאוד דחוף להגיש תלונה במשטרה. הם כועסים וזועמים ורוצים צדק אבל בכלל לא בטוח שזה הרצון של הילד. יכול להיות שהוא לא במקום הזה כרגע וחשוב ללכת איתו צעד צעד. חייבים לשים לב לכל מיני סימפטומים: האם הילד חושב כל הזמן על הפגיעה, האם הוא חולם עליה, האם היא מציקה לו ביומיום. חשוב לומר שרוב הילדים מצליחים איכשהו לאסוף את עצמם אחרי הפגיעה ולהמשיך הלאה. לפעמים אי אפשר לראות עליהם כלום, אבל לצערנו הסימפטומים מגיעים מאוחר יותר. משהו מתפרק אחרי שנה - שנה וחצי, ופתאום הם צצים: סיוטי לילה, קשיים בלימודים, קושי להתרכז כי יש מחשבות חוזרות ונשנות על מה קרה, פלאשבקים או שינויים קיצוניים בהרגלי האכילה".
אנחנו מדברות על ילדים שסיפרו. איך אנחנו יכולים לזהות פגיעה מינית כשהם לא סיפרו?
"רצף הסימפטומים האלה מופיע גם אם הם לא סיפרו. בעיקרון, הורה צריך לשים לב אם חל שינוי דרסטי אצל הילד. אם אתה מגדל ילד חברותי ובולט, ופתאום הוא מסתגר בחדר כל הזמן - זה שינוי קיצוני. אם הוא שקט וביישן ופתאום יש התפרצויות זעם - זה מעורר שאלה. אם הוא אוכל בצורה סדירה וסבירה ופתאום יש בעיות באכילה, אם יש לו סיוטים והוא מתעורר בלילה, אם הוא מתנתק מקבוצת החברים הרגילה שלו ומוצא לעצמו חברים חדשים שנוטים יותר להתנהגויות סיכון, אם הוא פיתח התנהגויות לא מותאמות מבחינה מינית. אני מאמינה שהורה יודע, פחות או יותר, מה נורמטיבי לגיל הילד ומה לא מתאים. כל השינויים האלה מתאימים באופן כללי לטראומה, לאו דווקא על רקע פגיעה מינית, אבל הם אמורים להדליק נורה אדומה".
4 צפייה בגלריה
''לפעמים להורים מאוד דחוף להגיש תלונה במשטרה אבל הילד עוד לא שם''. נצחיה שעיבי
(צילום: אלבום פרטי)
אנחנו כבר כמעט שנה במלחמה שגובה קורבנות נוראיים. יש לה השפעה על פגיעה מינית בילדים?
"אני חושבת שכן. קודם כל ברמה של שינויים סביבתיים. יש בישראל משפחות שלמות שנעקרו מהבתים שלהם. כל בני המשפחה מגיעים לסביבה לא מוכרת, כזו שהם לא בחרו בה. יש לא מעט מפונים שעדיין גרים בבית מלון. פתאום כל מיני אנשים זרים מסתובבים ליד 'הבית' שלך, כאלה שההורים לא בדיוק יודעים מי הם ומה התפקיד שלהם. זה כשלעצמו מהווה קרקע נוחה לפדופילים. מבוגרים שפוגעים בילדים פשוט מזהים את החולשה הזאת.
"בנוסף, חלק גדול מהילדים שרויים במצב נפשי קשה. יש ילדים מפונים שחוו את הטראומה עצמה בשבעה באוקטובר אבל גם אם לא, ילד שנעקר מביתו ונאלץ לשנות סביבה מתמודד בעל כורחו עם בית ספר חדש וחברה חדשה. לא לכולם יש את אותם כוחות. במקביל, גם ההורים במצב יותר חלש. המשמעות היא שהילד יותר חשוף לפגיעה".
ואם לא מספיקה לנו מלחמה, אנחנו גם בעיצומו של החופש הגדול. טוענים שמדובר בחג לפדופילים, זה נכון? יש עלייה בפגיעות מיניות בילדים בחופש?
"אנחנו לא מקבלים יותר פניות בחופש הגדול כי ילד, לרוב, לא מספר מיד אחרי הפגיעה. צריך לחזור למסגרת בית הספר כדי שהיועצת או המורה ישימו לב שמשהו לא בסדר. אני כן יכולה לומר שאחרי חופשים ארוכים, אנחנו מקבלים יותר פניות".
למה בעצם?
"קודם כל, היקף הפגיעות ברשת גדל. יש יותר זמן פנוי, פחות עומס על הלימודים והילדים נמצאים שם המון שעות. ילדות בגילי 13-11 משוטטות ברשתות, המיניות שלהן מתחילה להתפתח, הן מחפשות עצמן והן מהוות מטרה נוחה לפדופילים שמזהים אותן.
"במקביל, חלק גדול מהפגיעות מתרחשות בתוך המשפחה. בחופש ילדים נמצאים יותר בתוך הבית והסיכון גדל. יש המון פגיעות בין אחים".
איך מגיעים למצב שבו ילד תוקף מינית את אחיו?
"יש לכך כמה סיבות. כשאחד הילדים נחשף ברשת להתנהגות מינית לא מותאמת, הוא לא יודע מה לעשות עם זה. לפעמים הוא מנסה את מה שראה באיזושהי דרך על מי שקרוב אליו, והרבה פעמים זה האחים. ילדים נחשפים ברשתות לכל מיני דברים גם כשבבית הכול מוגן ושמור. מספיק שחבר מראה להם איזה סרטון. אין מי שיתווך להם מה הם ראו ואין להם מושג מה לעשות עם המידע הזה. זו אינפורמציה שהם לא מצליחים לעכל.
"סיבה נוספת היא הזנחה רגשית. יש שילדים חווים תחושות של בדידות ובחופשים הם מרגישים אותן קצת יותר. כשהם בבית הספר אולי מישהו שם לב, אבל כשהם בחופש וההורים לא זמינים או לא מספיק קשובים, אז תחושת הבדידות מתעצמת והם ינסו לחפש לה מענה בצורה של התנהגות מינית לא הולמת. סיבה נוספת היא פגיעה מוקדמת שהתרחשה. יש ילדים שנפגעו בעצמם, והם ינסו לשחזר את מה שעשו להם על אחרים".
בואי נדבר על הפוגעים.
"אנחנו נתקלים בהרבה ילדים עם התנהגות מינית לא מותאמת, אנחנו לא מגדירים אותם פוגעים, בעיקר לא את הצעירים שבהם. לפעמים אלה ילדים שהם בעצמם נפגעו וזו דרכם לספר על הפגיעה בהם. הרבה פעמים יש הזדהות עם התוקפן אז הם פוגעים במישהו אחר. בסופו של יום, אלה ילדים במצוקה שזקוקים לעזרה".
אתם מטפלים גם בפוגעים?
"מעל גיל 13 או כשמוגשת תלונה במשטרה או שירות מבחן, אנחנו לא מטפלים. אנחנו כן מטפלים בילדים עד גיל 13 עם התנהגות מינית לא מותאמת: ילדים עם הצפה מינית שעושים כל מיני תנועות מגונות או אוננות כפייתית בכיתה או כאלה שנוגעים באופן מיני במישהו אחר. הרבה פעמים ככה הם מאותרים. לרוב, מדובר בילדים שצמודים למסכים ולכן חשוב לעקוב אחרי התכנים שהילד נחשף אליהם. המטרה שלנו היא להחזיר אותם למסלול חיים נורמטיבי".
4 צפייה בגלריה
''כשהילדים שלי היו קטנים התרוצצו לי בראש כל מיני מחשבות''. נצחיה שעיבי
(צילום: אלבום פרטי)
בחרת לעסוק באחד התחומים הכי קשים שיש. למה?
"שאלת השאלות. על הנייר, הגעתי לכאן כי כשהתחלתי את דרכי כעובדת סוציאלית בפנימייה, נתקלתי בהרבה ילדים פגועים ולא ידעתי איך לטפל בהם, אבל אני כל הזמן מוצאת סיבות שונות לבחירה הזו. העבודה שלי לא פשוטה וכאמא היא עוד יותר לא פשוטה. היום הילדים שלי כבר גדולים, אבל כשהם היו קטנים, בהחלט התרוצצו לי בראש מחשבות שלא עוברות בראשו של ההורה הממוצע. היו לי כל מיני דאגות לגבי לאן הם הולכים ועם מי הם מסתובבים ועם מי הם ישנים ומי בדיוק נמצא בבית של החבר שהם הלכו לבקר. קוראים לזה טראומטיזציה משנית וכל המטפלות במקצוע הזה מתמודדות איתה. תחשבי שפתאום נכנס ילד לטיפול שהוא בדיוק בגיל של הילד שלך. הוא באותו גובה, לפעמים אפילו עם אותה תלבושת של בית הספר. זה מזעזע ומטלטל כל פעם מחדש וזה קורה הרבה בטיפול.
"לפעמים אני חושבת שבבחירה הזו יש גם איזשהו רצון לשליטה. אולי אם אני אטפל באחרים, אני אדע יותר ואז אני אצליח להרחיק את הזוועה הזו ממני ומהילדים שלי. זה מעין ניסיון נואש להתמודד עם כל הנושא הזה שהוא מעורר חרדה והופך את הבטן".
מה הדבר הכי חשוב שיש לך לומר להורה שהילד שלו נפגע מינית?
"שייקח את הילד שלו לטיפול. אנחנו נתקלים בהרבה הורים שחוששים להביא את הילדים לטיפול כי הם לא רוצים להציף את הנושא. הם חושבים לעצמם: 'הנה הוא כבר שכח את זה', ומפחדים שאם אנחנו נדבר איתו, אז פתאום הכול יצוף ויהיו לזה כל מיני השלכות. חשוב לי לומר שנכון, בהתחלה זה צף, אבל זה צף כדי לאפשר לילד להתמודד עם האירוע. פגיעה מינית שאינה מטופלת מנהלת את חייו של הילד. אי אפשר לשכוח את מה שקרה, אבל כן אפשר לגרום לכך שהאירוע לא ינהל את הילד. המטרה שלנו להפוך את הפצע הפתוח לצלקת. נכון, היא תמיד תהיה שם ותזכיר את האירוע, אבל היא לא מדממת".
