איך מספרים לילדים סיפורים קשים על מלחמה וסבל, על רוע טהור ומוות אכזרי? איך מסבירים להם מציאות שגם לנו המבוגרים קשה להבין? מה שבטוח הוא שכדאי לדבר עם הילדים שלנו על השואה, שמלווה אותם ואותנו מגילי הגן.
למה בכלל צריך לספר להם?
השואה היא חלק מהחיים שלנו ושל הילדים שלנו, מתמיד ולתמיד. הם לומדים עליה בדרכים שונות במסגרות החינוך, ובהמשך גם ברשתות החברתיות ועל גבי המסכים. חשוב שאנחנו ההורים ניתן את המידע הנכון, באופן מותאם לגיל ולילד עצמו.
גם אם נדמה לנו שעדיף לחסוך מהילדים את החשיפה לתכנים הקשים, חשוב לזכור שבמוקדם או במאוחר הם ישמעו על כך מהסביבה. סיפורי השואה שזורים בחיים של רבים מאיתנו, ולקראת יום השואה הם מקיפים אותנו ואת ילדינו מכל כיוון - בצפירות, בטקסים ובתקשורת.
באיזה גיל מתחילים לדבר על זה?
לקראת גיל ארבע כבר אפשר ליזום שיחה בנושא, ובכל גיל כדאי לענות על שאלות שהילדים שואלים. חשוב להתאים את תוכן השיחה לגיל, לעדן את הסיפורים ולהרחיב את המידע בהדרגה עם השנים. בשיחה עצמה, הקשיבו ותנו מענה לתהיות.
יעלה כהןצילום: ארז שחםמה וכמה לספר?
כדאי שהשיחות בנושא יתחילו בהקשבה לשאלות של הילדים, וימשיכו במענה מדויק על מה שנשאל, בלי תוספות מידע. פעמים רבות אנחנו מרגישים צורך להרחיב, אבל הצורך הוא שלנו ולא של הילד. בעוד מחוץ לבית הילדים קולטים מידע שלא בהכרח תואם לגילם, בבית יש לנו את האפשרות לשלוט בתוכן ובמסרים. כדי להבין מה בדיוק הילדים יודעים, או מה הם חושבים שהם יודעים, שאלו שאלות מכוונות.
איך עונים על שאלות קשות?
גם כשנשאלות שאלות קשות כמו "אם בשואה מתו גם ילדים", יש להגיד את האמת. עם זאת, חשוב להדגיש שזה קרה לפני המון שנים, שהיום יש לנו מדינה משלנו ושבמדינת ישראל לא קורים דברים כאלה. המטרה היא להקנות לילדים תחושת ביטחון ולהדגיש את המרחק הרב מהאירועים הקשים. ניתן להיעזר בתוכניות טלוויזיה המותאמות לגיל כדי להנגיש לילדים את התוכן, אך חשוב להיות נוכחים ולשוחח איתם תוך כדי הצפייה.
ואם הם לא שואלים כלום?
חלק מהילדים נרתעים ומפחדים מהנושא, או לא מבינים את הקשר בין השואה לבין מציאות חייהם. לא צריך לדבר על זה "בכוח", אבל אם האווירה המשפחתית מאפשרת שיח פתוח, גם השאלות יישאלו בזמן המתאים.
ככלל, עדיף שהמידע יגיע לילדים לא רק דרך מוסדות החינוך או התקשורת, אלא גם דרך דיונים משפחתיים בנושאים רלוונטיים כמו גזענות, אפליה ודמוקרטיה, או דרך שיחות על ההיסטוריה המשפחתית. חשוב שהנושא לא יהיה מושתק או מוסתר, וכדי לברר מה הילדים מרגישים אפשר לשאול בעדינות שוב: "יום השואה מתקרב, בטח למדתם על זה בבית הספר. זה נושא שמעניין אותך? מה את חושבת על זה?".
מה לא לספר?
זה תלוי, כמובן, בגיל. ילדים בגיל הגן יתקשו להבין את משמעות המספר "שישה מיליון" ואין צורך לספר להם על תאי הגזים ועל קברי האחים. אם הילדה שואלת שאלה כללית, כמו מה קרה לסבתא בשואה, כדאי לנסות למקד את התשובה ולשאול אותה מה היא הייתה רוצה לדעת, למשל איפה היא הייתה ועם מי. הילדה לא בהכרח מצפה לשמוע את הפרטים הקשים.
כללית, כדי ליצור איזון ולהרגיע את החששות, כדאי להדגיש פחות את הרשע והמוות, ולעומת זאת לדבר על נקודות האור. למשל, על אנשים טובים שעזרו והצילו אחרים ועל העובדה שהיום יש לנו מדינה משלנו.
למה יש צפירה?
לרוב, בגילי שלוש-ארבע ניתן להסביר שהצפירה היא צליל שמזכיר לנו לעמוד לדקה, ולזכור שפעם, מזמן, קרה משהו קשה שאנחנו לא רוצים שהוא יקרה שוב. אפשר לספר שכל האנשים במדינה עומדים יחד באותו רגע שקט ומכבדים אותו.
לסיכום, למרות הרצון הטבעי להגן על ילדינו מפני תכנים שגם לנו כמבוגרים קשה להכיל, חשוב לתת להם מענה על השאלות הקשות ולאפשר שיח פתוח בנושא השואה. מצאו את הדרך שמתאימה לכם, ולילדים, ודברו על כך. טוב לדעת מאשר לנחש.
יעלה כהן היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית במרכז אלה
