אסיפת הורים
"כמו לעמוד מול 200 אנשים": מה שעובר על ילדים עם חרדה חברתית #48
43:44
קובי זמיר, מנהל אגף החינוך בעיריית גני תקווה (שזכתה לפני שנתיים בפרס החינוך הארצי), ומנהל אקדמי של מרכזי העצמה בקריה האקדמית אונו, מעולם לא הלך בתלם. עובדה. אפילו עכשיו, רגע לפני 1 בספטמבר, כשעדיין לא ברור אם שנת הלימודים תיפתח רק בגנים ובבתי הספר היסודיים, הוא מפגין אופטימיות ודבקות במטרה.
"אמא שלי הלכה לבית ספר במעברה בנווה נאמן כדי ללמוד קרוא וכתוב", הוא מספר, "ואני הלכתי לבית ספר בפתח תקווה כדי ללמוד קרוא וכתוב. אבל הילדים שלי, תאומים בני עשר וחצי, התחילו את כיתה א' כשהם כבר יודעים קרוא וכתוב. הם מצפים שבית הספר יעניק להם מיומנויות חיים, חינוך פיננסי, כשירות לעמידה בפני קהל ולעבודת צוות ועוד ועוד, והם מתאכזבים לגלות שעולם שלם נותר חסום בפניהם. לא אני המצאתי את התאוריה של שעמום שמוביל לתסכול שמתבטא בתוקפנות ואלימות. זה קורה מפני שבתי הספר בישראל 2023 כבר לא רלוונטיים לילדים שגדלים עם מחשב נייד בכיס".
קראו עוד:
זמיר (51) ידע מגיל צעיר שמקומו בהוראה. "אנשים בוחרים במקצוע הזה משתי סיבות: או מהרצון לשמר את החוויה הנהדרת של ילדותם, או בתקווה לעשות תיקון לצלקות שבית הספר צרב בנשמתם. אני, למזלי, שייך לקבוצה הראשונה. התאהבתי בלוח ובגיר". אבל לפני 20 שנה, עם תואר שני באמתחתו, הוא לא מצא עבודה. הסיבה - עודף מורים. הוא התחיל את הקריירה במשרה חלקית, התקדם לניהול ("לתחושתי, התווית של 'איש חינוך' עדיין מעוררת כבוד והערכה בציבור הרחב"), ועכשיו, במקום להמתין לתרופת פלא שתציל את מערכת החינוך הקורסת, הוא נוטל את המושכות לידיו ומרביץ תורה באלה שאמורים להרביץ תורה בדור העתיד.
קבלו את הספר הטרי "עושים בית ספר, תשעה שיעורים על לב העשייה החינוכית" (הוצאת "ידיעות ספרים") שכתבו זמיר ומיכל מולדבסקי (47), דוקטורנטית בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואם לארבעה, שהולכת איתו ולצידו כבר 18 שנה.
"זה ספר שבכלל לא תוכנן להיכתב", הוא מפתיע. "מיכל ואני עובדים יחד, מנחים קבוצות של מורים, והספר נותן ביטוי למפגש בינינו. מיכל הקימה וניהלה את תחום ההורים בעמותת ניצן בגני תקווה, יש לה קליניקה להדרכת הורים, והספר הזה משלב בין החלקים הפדגוגיים לעצות פרקטיות. אתגר החינוך מחייב שימוש בשתי הרגליים האלה. במקום שבו נמצאים מבוגר וילד, האחריות תמיד תהיה על המבוגר, מפני שהוא איש המקצוע. אם המורה יהפוך את המפגש ביניהם לרלוונטי ומעניין, השעמום יפחת, התסכול יקטן והאלימות תצטמצם. קשה מאוד לעשות את זה, אבל זה לא בלתי אפשרי".
"מי החליט שגם בימינו השיעור חייב להימשך 45 דקות?" תוהה מולדבסקי. "אולי עדיף ללכת על שיעור בן 10 דקות? בתקופת הקורונה התלמידים למדו פחות, אבל בחצאי כיתות הם למדו נפלא. אולי הגיע הזמן ללמד בקבוצות יותר קטנות? העולם כולו השתנה, ורק בית הספר נשאר מקובע בעבר. התלמיד לא אדון לזמן שלו ולא לתכנים שהוא לומד, כל אלמנט הבחירה הופקע מידיו, לא שואלים אותו מה ללמוד ועם מי ואיפה ומתי וכמה".
אולי זה מפני שילד בן שש עדיין לא יודע מה הוא רוצה.
"התלמיד לא יכול לשבת בכיתה בכוננות ספיגה מול מורה שתפקידו כבר לא מתחיל ונגמר במסירת מידע. אין צורך בתקציב מיוחד כדי להכניס לכיתה יוזמות חדשות. דיבייט, לדוגמה. אמנות הוויכוח. אם מאפשרים לתלמיד להביע את עצמו כל התמונה משתנה".
"ההוראה חייבת להיות מותאמת לתלמיד", מוסיף זמיר. "אם ילד בן שמונה בולע את 'הארי פוטר', אין טעם לחייב אותו לשהות בכיתה בשיעורי קריאה. ואין שום הצדקה למורה שנכנס לכיתה עם דף עבודה ששוכפל ב-40 עותקים. כשמורים מבקשים ממני המלצה לשבוע הראשון ללימודים, אני מייעץ להם לדחות את הלימודים, הם לא יברחו לשום מקום, ולפנות זמן לשיח רגשי, להיכרות אישית עם התלמיד ומשפחתו. מורים ותלמידים כבר שכחו מה זה לדבר זה עם זה. למען האמת, רוב האנשים כבר שכחו מה זה לתקשר במילים".
"מי החליט שגם בימינו השיעור חייב להימשך 45 דקות? אולי עדיף שיעור בן 10 דקות? בתקופת הקורונה התלמידים למדו פחות, אבל בחצאי כיתות הם למדו נפלא. אולי הגיע הזמן ללמד בקבוצות יותר קטנות? העולם כולו השתנה, ורק בית הספר נשאר מקובע בעבר"
אתה מאשים את המורים בחוסר יוזמה?
"לא. זה מה שהם למדו באוניברסיטה, לעמוד ולפלוט, אבל די, התקדמנו. כולנו שואפים להתרענן ולהתעדכן, אבל לא רק שהמורים לא מקבלים הכשרה מתאימה, גם אין מי שמתחזק אותם במקומות הרגשיים, כמו במצבים שההורים מאיימים על המורים וכופים עליהם את דעותיהם. בכל כיתה יש הורים שהפכו לאימת המורים. העובדה שהיום, בגלל המחסור במורים, מכניסים למערכת אנשים חסרי הכשרה, תורמת להידרדרות שלנו במדרון החלקלק".
מה הפתרון?
"לשבור את הקירות, תרתי משמע. מי צריך כיתה? זה משהו ארכאי. עדיף לרכז את התלמידים בקבוצות שייכות, במרחב שבו כל המורים אחראיים על כל התלמידים. כיוון שאני מתנגד לפתרונות גורפים אני לא פוחד להשמיע דעה פחות פופולרית - להפסיק את השילוב האוטומטי של ילדי החינוך המיוחד בתוך החינוך הרגיל. יש ילדים מהחינוך המיוחד שהמסגרת הרגילה מקדמת אותם ואילו לאחרים היא עלולה להזיק. תלמיד חינוך מיוחד צריך לקבל את המענה הנכון לו. כיום, בשילוב הגורף כשהמורה נדרש להתמודד עם תלמידים מיוחדים, כולם משלמים את המחיר".
והוא מדגים: "תלמידי כיתה ד' בגני תקווה לומדים מתמטיקה בביקור שבועי בסופר השכונתי. בשבוע הראשון ללימודים הם מבקרים בספרייה העירונית, ולא מפני שחסרים ספרים בבתיהם, אלא מפני שהביקור בספרייה הוא הרגל שנכנס לשגרת החיים".
למה זה לא קורה בכל בית ספר?
"מפני שהמעבר מלמידה פרונטלית ללמידה במרחבי החיים דורשת אנרגיות", אומרת מולדבסקי. "לא כל מורה מסוגל לצאת מאזור הנוחות המוכר".
"בעידן שלנו, הניהול של קבוצת תלמידים היא אירוע גדול ומורכב", מוסיף זמיר. "ההורים חייבים להבין שבמקרים של חרם כיתתי, שהפך לתופעה כל כך נפוצה, המורים עוסקים בדיני נפשות, בהצלת חיים. ההורים חייבים להחזיר את הכוח לשטח, לידי המורים. לתמוך בהם, לגבות אותם, לא לדבר בגנותם בנוכחות הילדים כדי להתחנף אליהם, להבין שאין שני מחנות – הורים מול מורים - אלא מחנה אחד ששואף למטרה זהה".
"זה מה שהמורים למדו באוניברסיטה, לעמוד ולפלוט, אבל די, התקדמנו. כולנו שואפים להתרענן ולהתעדכן, אבל לא רק שהמורים לא מקבלים הכשרה מתאימה, גם אין מי שמתחזק אותם במקומות הרגשיים, כמו במצבים שההורים מאיימים וכופים את דעותיהם"
"אני מדמיינת את המורה הישראלית כאישה זקופת קומה", אומרת מולדבסקי. "מישהי שאומרת 'יש לי תפקיד מדהים, אני מחנכת דורות של תלמידים'. אסור לאף מורה לדרוך במקום, מפני שאם לא נשפר נהיה בנסיגה. כל מורה וכל מנהל יכולים להוביל שינויים גם בתנאים הקיימים. והספר שלנו, שמדבר גם על ה'מה' וגם על ה'איך', ייתן הרבה רעיונות מעשיים למורים שסובלים משחיקה. מגיע לילדים שלנו חינוך טוב. אין שום סיבה שמערכת החינוך הישראלית לא תככב בעולם".
ב"עושים בית ספר" מופיעים אינספור ציטוטים של תלמידים. אחד מהם נגע לליבי במיוחד. ילד בן תשע אמר "בית ספר זה מקום שבו צריך להיות לי טוב", וזמיר מסכים עם כל מילה. "אנחנו, המבוגרים, צריכים לדאוג לכך שלכל תלמיד יהיה טוב בבית הספר. נקודה. אם לא טוב לו, זה לא שווה את המאמץ".
לפני עשר שנים, כשכיהן כמנהל בית הספר בסביון, הוא הוצף באהבה. לדבריו, כל התלמידים והוריהם חגגו איתו את הולדת התאומים שלו, יואב ואיה, בהליך פונדקאות בהודו. הוא מגדל אותם בהורות יחידנית ולדבריו הם "הקסומים שבילדים, בגופם ובנפשם".
במציאות הפוליטית הנוכחית, אתה לא חושש להזדהות כאיש חינוך גאה?
"שר הרווחה ועמיתיו טוענים שזוגות להט"ביים לא יכולים לאמץ ילדים, וזו אמירה קשה ובעייתית. לגדול במשפחה להט"בית, חד־הורית או חד־מינית, זה לא יותר מורכב מלגדול במשפחה שכולה או עם הורים גרושים. כולנו רקמה אנושית אחת. מה שיוצר את המורכבות הוא עצם האמירה. מה, ילדים לא קוראים עיתון? לא שומעים חדשות? לא חשופים לקולות? רק בעקבות אמירות מהסוג הזה צצות בהם שאלות כמו 'מה לא בסדר אצלי' ו'למה המשפחה שלי לא כמו כולן'. לכן אני אומר מניסיון אישי, הכול בסדר, הכול תקין. מילת המפתח היא לא דעות קדומות, אלא אהבה".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.08.23
