אסיפת הורים
"כמו לעמוד מול 200 אנשים": מה שעובר על ילדים עם חרדה חברתית #48
43:44
במקום לשבת בכיתה הם יוצאים לאוויר הפתוח. במקום לכתוב בעפרונות הם מחזיקים מכחול. ולצד לימודי מתמטיקה ועברית יש התבוננות על חיות. המוסד החינוכי הפך בשנים האחרונות לגמיש במיוחד. זה יכול להיות בית הספר המסורתי, חורשה ירוקה, ואפילו סלון בדירה של משפחה שמטיילת בדרום אמריקה. ילדים רבים פתחו את שנת הלימודים באווירה שונה לגמרי ממה שכולנו מכירים. לעתים זה נראה מוזר, לפעמים מעורר קנאה, אבל שבירת השגרה המוכרת כל כך במשך עשרות שנים לכל הפחות שווה דיון: עד כמה היא מעשירה, והיכן היא ניצבת במבחן התוצאה החינוכי והלימודי של הילד.
רון מלצר עבד שנים בגני יער שבמצפה רמון. הפרויקט החינוכי שלו צבר תאוצה ופרץ את גבולות היישוב הדרומי. "כמו לא מעט סיפורים טובים", הוא אומר, "גם הסיפור הזה התחיל ממשבר. במקרה שלי זה היה משבר נפשי שהתמודדתי איתו במשך שבע שנים. אחד הדברים המשמעותיים שהביאו לריפוי היה כוחו של הטבע, היכולת שלו לעזור לי לבנות את עצמי מחדש, היכולת להיות שם עבורי בהכלה אינסופית וללא טיפת שיפוטיות".
קראו עוד:
בשנת 2011 הקים מלצר במצפה רמון גן ילדים, גן יער, לגילי שלוש עד שש. "במשך שבע שנים הפכתי אותו מגן בתוך מבנה לגן שפועל כל השבוע בחוץ, במרחב הטבעי, בחורשה קטנה ליד היישוב, בכל ימות השנה ובכל מזג אוויר", הוא מספר. "הילדים מגיעים ישירות לחורשה בשבע וחצי בבוקר ושוהים שם כל היום. אנחנו משחקים, מכינים ארוחות בוקר במדורה, שוטפים כלים, למעשה חיים את חיינו. בתחילת הדרך היו לא מעט הרמת גבות, אבל התקבלנו כגן ניסויי במשרד החינוך ועם הזמן גם כמודל להפצה. כיום אני מנהל מרכז שנקרא 'גני יער' ששם לעצמו למטרה להטמיע את הגישה החינוכית הזו בתוך המערכת הציבורית. הקמנו שני גני יער בתל אביב שגם הם פועלים בתוך המערכת הציבורית".
הכיתה הירוקה
אפילו בתל אביב הצפופה, שבשנים האחרונות די סגורה לרגל שיפוצים, פועלות מסגרות חוץ. למשל בית ספר מרחב שהוקם לצד החווה החקלאית בפארק הירקון. הוא נפתח עם שלוש כיתות ז' וכיתה ח' אחת. מגיעים אליו תלמידי חינוך מיוחד מכל רחבי תל אביב-יפו. המקום מותאם לתלמידים עם לקויות למידה מורכבות. בכל כיתה יש עד 12 תלמידים עם מחנכת ותומכת חינוך. יום הלימודים נפתח בשעה 08:00 בבוקר ומסתיים ב-13:30.
גל קסלר הנדין, בת 32, מלמדת במרחב. "אני מורה לחינוך מיוחד כבר שש שנים", היא אומרת. "לפני שהגעתי למרחב חינכתי כיתות חינוך מיוחד בתיכון. הפדגוגיה אצלנו ייחודית כי אנחנו משתמשים הרבה במרחבים הירוקים המדהימים שנמצאים סביבנו. כל יום נפתח במפגש עם המחנכת שבו אנחנו מקדישים זמן להיכרות, גיבוש, אקטואליה ומדיטציה. השעה האחרונה מוקדשת למרחבי בחירה: התלמיד בוחר מגוון שיעורים שהמורים ותומכי החינוך מעבירים – כדורגל, אמנות, מנהיגות, בעלי חיים, כישורי מחשב, גוף ונפש. כל אחד בוחר מרחב שונה לכל יום ורץ איתו. היום מסתיים במפגש סיכום עם המחנכת. עוברים על מה שהיה ומתארגנים ליום שלמחרת".
בנוסף יש בבית הספר יום בשבוע שמוקדש ללמידה בתנועה, בעיקר מחוץ לכיתה. בוחרים מרחב מתאים ויוצאים לחקור אותו. "אנחנו מעוררים כך את הסקרנות של הילדים", הנדין מסבירה. "הם מגלים מקומות חדשים ולומדים מדעים, טבע וסביבה".
עינת ופלג שלוסברג החליטו שהחינוך הטוב ביותר עבור שני ילדיהם, יואב בן השש וחצי ועומר בת השלוש, הוא בבית. פלג בן ה-36 הוא במקצועו אח בחדר מיון וכן בונה ומנהל קהילות פייסבוק. עינת, גם בת 36, היא מרפאה בעיסוק וגם היא בונה ומנהלת קהילות ברשת החברתית. הם מתגוררים בקיבוץ גשר הזיו ליד נהריה וכאמור דוגלים בחינוך ביתי, למרות היותם אנשים עסוקים.
4 צפייה בגלריה
"צללנו עם כרישים, שחינו עם צבים". משפחת שלוסברג | צילום: גיל נחושתן
(קרדיט: גיל נחושתן)
"הרעיון התחיל להתגלגל כשיואב היה תינוק ולא רצינו להכניס אותו למסגרת", עינת מספרת. "משכתי עוד ועוד את חופשת הלידה, ובזמן הזה הכרנו את קהילת החינוך הביתי האזורית. התחלנו להגיע למפגשים ולהכיר את דרך החיים הזו. ראיתי שטוב ונעים לנו יחד. רצינו להיות עם יואב וללוות אותו בהתפתחות ובלמידה לאורך כל היום. זה דרש התאמה וגמישות מצד העבודות שלנו, כי שנינו היינו שכירים באותה תקופה. אני עבדתי שלושה בקרים בשבוע ופלג היה מתאים את המשמרות שלו לפי העבודה שלי. ככה הסתדרנו. ככה גם הגשמנו את החלום לראות עולם ביחד עם הילדים, דרך הרגליים. בכל שנה יצאנו לטיול קצר ליעד אחר, ורצינו עוד ועוד. הבנו שכדי לטייל בעולם ממש אנחנו צריכים לייצר הכנסה שאינה תלויה במקום. הקמנו עסק של ייעוץ, ליווי, הקמה וניהול קהילות פייסבוק. עבורנו השילוב של עבודה מרחוק, כנוודים מכל מקום בעולם, וחינוך ביתי הוא אולטימטיבי".
עינת מספרת כי בשנה שעברה המשפחה יצאה למסע לימודי בדרום אמריקה. "טיילנו למשל באקוודור ובאיי גלאפגוס במשך חודשיים, פגשנו פינגווינים, צללנו עם כרישים, שחינו עם צבים עצומים", היא מספרת. "האכלנו גם תנינים, מצאנו זהב בנהרות, ביקרנו בג'ונגלים של האמזונס וטיפסנו על הרים גבוהים. על הדרך למדנו על הצמחייה המגוונת, על האקלים המיוחד בקו המשווה והתגברנו יחד על אתגרים רבים. פגשנו תרבויות אחרות וגם למדנו מילים בספרדית בנוסף לעברית ולאנגלית שמדברים בבית".
החינוך על פי משפחת שלוסברג מזמן לילדים אפשרויות למידה בכל פינה. "בהליכה לסופר אפשר ללמוד על בחירה תזונתית נבונה, על אבות המזון", עינת מדגימה. "אפשר לספור יחד כמה פירות נכנסים לשקית, ללמוד לקרוא ולעבוד עם רשימת קניות, לנהל תקציב, לבצע פעולות חשבון ולהתנהל עם כסף ומטבעות. הלמידה מתרחשת בכל מקום, בכל מצב, לפי תחומי העניין של הילדים. ממה שראינו, כל תקופה מאופיינת ברגישות ובסקרנות לנושא מסוים. הם לומדים אותו עד שממצים ועוברים לנושא הבא, כל אחד בקצב שלו. כשהגדול התעניין למשל ביצורי הים, הלכנו יחד למוזיאונים בנושא, נסענו לאילת, לכנרת, למעבדת מחקר".
ומה לגבי חיי חברה? "אנחנו נפגשים עם חברים כמעט כל יום, יש קהילות חינוך ביתי בכל אזורי הארץ", עינת מספרת. "מה שיפה כאן הוא שעומר יכולה לשחק עם ילדה בת שש או שמונה וגם עם תינוק בן שנה. אנחנו יחד כולם, הורים וילדים בכל הגילים. יש המון יצירתיות מצד ההורים במפגשים. כל אחד מביא את עולם התוכן שלו ומעשיר את המפגש. למשל אב מהנדס מחשבים שמספר לילדים על רובוטים, או אמא מדריכת תנועה שמלמדת אותם לרקוד. אגב, בעוד חודשיים אנחנו יוצאים למסע נוסף – הפעם לגלות את מדינות המזרח".
הכיתה הפורטוגלית
ישראלים לא מעטים, ביניהם אנשי הייטק, לא הסתפקו בקבלת דרכון פורטוגלי, אלא עברו לחיות במדינה האירופית עצמה. מיטל דובדבני ובעלה עשו רילוקיישן יחד עם ילדיהם, בני השבע, חמש ושנתיים וחצי. הם נחתו שם לחיים חדשים לפני כשלושה שבועות.
"היינו בפורטו באוגוסט בשנה שעברה עם הילדים למשך חודש ובחנו את השטח", מספרת דובדבני, בעלים ומנכ"לית משותפת של מועדון משקיעים. "הלכנו למשל עם הילדים לסיור בבית הספר שבו קיווינו לרשום אותם. אנחנו מנהלים את חיי המשפחה שלנו קודם כל דרך הילדים. היה לנו חשוב לדעת שאנחנו לוקחים אותם למקום שיעשה להם טוב. שהמשפחה לא עוזבת בגלל העבודה של אמא ואבא, שהילדים הם לא חבילה שעוברת ממקום למקום. שיבינו שמדובר בהחלטה שאנחנו מקבלים קודם כל מתוך מחשבה עליהם. זה היה תהליך מאוד מורכב. כשהבנו שיש כאן שתי מסגרות חינוכיות בינלאומיות ברמה מאוד גבוהה, בחרנו באחת. באוגוסט לפני שנה, כאמור, עשינו שם סיור, גם להבין איך בית הספר משלב ילדים שלא יודעים מילה באנגלית או בפורטוגזית. חטפנו שוק בקטע חיובי – חדר מוזיקה מפואר, בריכה אולימפית ומגרש טניס. לא האמנו שיש דברים כאלה".
מיטל מספרת כי באותה תקופה אחד הבנים בדיוק נכנס לכיתה א' בישראל. באזור השרון, עם אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי גבוה. "ועדיין", היא אומרת, "זה היה מצחיק לראות את ההבדלים העצומים בין בתי הספר. לפחות ברמת ה'תפאורה' והתשתיות, קיבלנו תחושה שאנחנו עושים בחירה טובה עבור הילדים".
ואז התחיל תהליך יותר רגשי. עלו שאלות איך הילדים יחוו את המעבר, למי הוא יהיה קשה, מי ילמד מהר את השפה, מי מחזיק בכישורים חברתיים ויסתגל בקלות. "עם כל העזרה והכלים שקיבלתי מאנשי מקצוע", מיטל אומרת, "הבנתי שהדבר הגרוע ביותר שאני יכולה לעשות הוא לחשוב שאני יודעת איך זה הולך להיות. למעשה זה יכול להיות הרבה יותר טוב או הרבה יותר רע ממה שאני מדמיינת. ייתכן שלילד שחשבתי שיהיה הכי קל, יהיה בעצם הכי קשה. ברמה המעשית רשמנו אותם לשיעורי אנגלית באונליין כדי שלפחות השפה לא תהיה להם זרה לגמרי. הקטן נכנס למסגרת מקומית שבה 30 אחוז מהילדים הם בינלאומיים, אבל עדיין מדובר במסגרת פורטוגזית. ניסינו להפוך את הסביבה שלהם למוכרת, בעזרת האנגלית או בפעילות עם ילדים ישראלים נוספים בבית הספר". •
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.23
