סבתא, זה דומה למלחמת יום כיפור? שואלים אותי נכדיי, ששלושה מהם בצבא קבע. הפתאומיות וההלם דומים, כל השאר הוא צירוף מחריד של מראות השואה, מלחמת הקוממיות ומלחמת יום כיפור, אני עונה.
מה את מרגישה? תהומות של כאב על כל הגבולות שנפרצו, על כל הקודים המוסריים הבסיסיים שנרמסו. עצב למראה הפנים. השמות. המשפחות הקרועות. המראות. ההרס. הפחד, הזעקות והקריאות הנואשות. הגופות בשדות החרוכים. הילדים. האימהות. החטופים. הצעירים בשדות החול, שם שרו שיר לשלום. הבגדים המושלכים, היישובים הנטושים. כתמי הדם הזועקים מן האדמה. הפליטים. העקורים. חברינו הטובים, אנשי הדרום וחברי כפר עזה שאיתם שרנו, רקדנו ושמחנו לפני שלושה שבועות בכפרם. ועתה רבים-רבים אינם.
עם שחר צלצל סבא משה, תוך כדי נסיעה עם מוביל הציוד הכבד בדרום, ובמקום לשאול אותו מה שלומו פרצתי בבכי תמרורים שוטף. כשהסחף נעצר התביישתי על הסכר שנפרץ והוא אימץ אותי לליבו מעבר לקו ואמר: "תודה שיכולתי להיות לך כתף".
ועוד אספר שיש בי דריכות, השינה מועטה וקשובה לכל רחש, ופתאום בשעה מאוחרת בלילה הקפיץ אותי טלפון ואחד מנכדיי שנמצא בחזית שאל: סבתוש, איך את? מרוב שמחה והתרגשות יכולתי רק לומר יה! נהדר! תודה. אני אוהבת אותך עד השמיים ועוטפת אותך כל הימים בשכפ"ץ של אהבה. והוא החמוד הרגיע אותי בקולו החם והאוהב: סבתוש, זה לא קל אבל ניתן להם בראש.
אתם שואלים אותי מניסיוני למוד המלחמות איך מתמודדים. ואכן, אני סופרת את הולדת ילדינו לפי המלחמות. לאחר מלחמת ששת הימים, בתום מלחמת ההתשה, לאחר מלחמת יום כיפור ובתוך מלחמת לבנון הראשונה. ועכשיו אני חשה שתקוותי השברירית שנכדיי לא יידעו עוד מלחמה - התנפצה.
"סבתוש, איך את? מרוב שמחה והתרגשות יכולתי רק לומר יה! נהדר! תודה. אני אוהבת אותך עד השמיים ועוטפת אותך כל הימים בשכפ"ץ של אהבה. והוא החמוד הרגיע אותי בקולו החם והאוהב: סבתוש, זה לא קל אבל ניתן להם בראש"
אז איך את מתמודדת, ממשיכים לשאול. יש בתוכי מאגרי חירום היודעים כי "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי". אני מתכוונת ב"אתה" – לרוח האנושית, לאמונה שהטוב חייב להתגלות ולתחושת הביטחון שאותה ביטאה נעמי שמר ב"לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו".
ובשעה שקשה לי לשיר והכל מתמוטט על ראשי, ממשיכה לסייע לאנשים, לתמוך ולעודד להיות איתם במצוקתם, לארגן מפגשים וקבלת שבת לכל החברים, הפליטים והמפונים שכאן. מתפעלת מיכולת העמידה שלהם ביגונם, מתפללת על החטופים, מחבקת את הנכדים הקטנים וממשיכה בכל הלב והנשמה לפנות מקום לתקווה, לא לתת לייאוש ולשנאה להשתכן בגופי ובנשמתי ונאחזת בדברי אתי הילסום, יהודייה הולנדית שנספתה בשואה:
"מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם ושתמול שלשום נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד להתמודד עם כל התרחשות. אם נציל מהמחנות, באשר הם, רק את גופנו ותו לא, הרי הצלנו פחות מדי. מתוך מצוקתנו וייאושנו במחנות חייבים להקרין מחשבות חדשות והבנה חדשה. לחפש ביחד אחר תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה. רק אז יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה".
"ובשעה שקשה לי לשיר והכל מתמוטט על ראשי, ממשיכה לסייע לאנשים, לתמוך ולעודד, מתפעלת מיכולת העמידה שלהם ביגונם, מתפללת על החטופים, מחבקת את הנכדים הקטנים וממשיכה בכל הלב והנשמה לפנות מקום לתקווה"
ככה אני מרגישה. שמה שהיה לא יהיה ואנחנו חייבים ליצור כאן מציאות חדשה. ורוצה לספר לכם מה אמר לי נכדנו אביב החביב בן העשר שקרא את כל ספרי הארי פוטר. ביקשתי ממנו שיסביר לי איך הארי הצליח להילחם בכוחות הרשע והוא ענה בפשטות: צריך לאחד את הטובים סביב מטרה משותפת של ערכים. להאמין שהאהבה תנצח כי הכוח של אהבה הוא הכי גדול. ולהשתמש בכוח הדמיון שיוצר אנרגיה חיובית.
נכדים אהובים שלי, בני שמגויס למילואים ואישי היקר. אלה מקצת מתחושותיי בימים אלה ואני עוטפת אתכם מבוקר ועד ערב באהבתי וחוזרת ומתפללת: אי משם שובו הביתה. ועוד מתפללת בעבור כולנו כל עם ישראל:
שמור אלי על זה הבית,
על הגן, על החומה,
מיגון, מפחד פתע
וממלחמה.
שמור על המעט שיש לי,
על האור ועל הטף
על הפרי שלא הבשיל עוד
ושנאסף.
