דורות של ילדים בקיבוץ ניר עוז גידלה רוקסנה סלימסון (58), הגננת המיתולוגית. כולם מכירים אותה שם, והיא את כולם. הורים לילדים קטנים כיום היו תינוקות קטנים אצלה בגן לפני שנים. בימים אלה היא עדיין מנסה לעכל, אם אפשר בכלל, את האסון והחורבן שהתרחשו בניר עוז.
כששואלים אותה אם היא מכירה ילדים או הורים שנרצחו או נחטפו, היא עונה חד וחלק: "את כולם אני מכירה, את כולם גידלתי".
צפו: הגננת רוקסנה חוזרת לגן ההרוס בקיבוץ
(צילום: מתן צורי)
יותר מ-30 שנה שרוקסנה גננת בניר עוז, מאז עלתה מארגנטינה יחד בעלה, טאטו. אתמול (ראשון) היא חזרה לקיבוץ בפעם הראשונה מאז אותו יום נורא ב-7 באוקטובר. בני הזוג הגיעו לאסוף חפצים מביתם שנבזז, ונותר מחורר מכדורים. בקרוב, עם כל קהילת הקיבוץ, הם יעברו לדיור זמני בבניין דירות בקריית גת. בינתיים הם שוהים במלון באילת, שם החלה לפעול אתמול מערכת חינוך לילדים.
זה מעודד אותה מעט, שאיכשהו מייצרים שגרה לילדים, אבל מבפנים, רוקסנה מרוסקת וכואבת. ילדים שחינכה, הורים, רבים מהם נרצחו או נחטפו. והיא לא מפסיקה לחשוב עליהם. בין קירות הגן השחורים היא משחזרת איך נודע לה דבר האסון.
"רק אחרי תשע שעות שהיינו נעולים בממ"ד, יצאנו החוצה והלכנו לחמ"ל של הקיבוץ, והכול החל להתבהר. פתאום שמעתי על המשפחה הזו שנרצחה, על האחרת שנרצחה, על המשפחה הזו שנחטפה או שלא מוצאים. רק אז פתאום הכול התחיל להתגלות לי. עוד אחד ועוד אחת, ככה חוזר חלילה. לא היה לי עוד מקום לשאת בלב את כל הכאב הזה. כל ילדי הקיבוץ, ההורים שלהם, את כולם גידלתי ועכשיו הם אינם", היא אומרת.
קראו עוד:
עם הפשיטה על הקיבוץ, רוקסנה וטאטו ננעלו בממ"ד. טאטו החזיק את ידית הדלת בעוד המחבלים מסתובבים אצלם בבית, יורים לכל עבר וגונבים. "במשך תשע שעות טאטו החזיק את הידית ולא עזב. שלוש פעמים הם ניסו לפתוח את הדלת, וכנראה לרצוח אותנו. הם לא הצליחו. בסוף הצלחנו לברוח מהחלון, משם חילצו אותנו. אחר כך היינו בחמ"ל ומשם עברנו כולנו, הורים וילדים קטנים, לגן 'רימון' שבו אני עובדת. היו הרבה מאוד אנשים פצועים, אבל בעיקר ילדים והורים מבוהלים. הילדים הקטנים פשוט לא עזבו את ההורים. התחלתי להוציא דפי ציור, טושים וגירים, שתהיה להם תעסוקה. הלכתי להורים וחיבקתי אותם. לא היה מה לעשות מעבר לזה. הם היו במצב נפשי כל כך קשה. אבל דווקא בגלל שהם היו בגן, במקום שמוכר להם, זה קצת עזר".
אפילו שרוקסנה תכננה להגיעה לביתה, לאסוף חפצים ולצאת, היא לא יכלה שלא לבקר במתחם גני הילדים של הקיבוץ. אחד הגנים נשרף: "אני לא מסוגלת להאמין שיש אנשים שעושים דברים כאלה", היא אומרת בכניסה לגן המפויח, "כואב לי לראות את הגנים ככה. זה המקום הכי תמים והכי נעים שיש, ופתאום הכול שרוף, הכול הרוס, אבל היצירות המתוקות של הילדים עדיין על הקירות".
אחר כך היא עוברת לגן רימון, נכנסת פנימה ומביטה בתמונות, בעיקר בתמונת הילדים עומר ז"ל, בן הארבע, וארבל סימנטוב ז"ל, בת השש, שנרצחו יחד עם כל בני משפחתם - ההורים תמר קדם-סימנטוב ויונתן ג'וני סימנטוב ז"ל, ושחר ז"ל, אחותה התאומה של ארבל. "רק ביום שישי, יום לפני האסון, עשינו פה קבלת שבת, דיברנו על חג סוכות ושמחת תורה. ילדים אמרו 'שבת שלום', ולא חזרו. כל אחד מהם, מהילדים המתוקים, הוא עולם ומלואו. הם צריכים לחזור הביתה, לחזור לגן ולחברים".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.11.23
