כבר 45 ימים שנווה שוהם לא הלך לבית הספר. על השולחן בביתו במעלה צביה עדיין מונחת מערכת שעות כיתה ב' - שיעורים בשפה, בחשבון, במדעים ובהתעמלות – שגרת יום של ילד בן שמונה. גם אחותו יהל בת השלוש לא הולכת לגן. הבובות שלה ממתינות על מיטתה שעומדת ריקה מאז אותה שבת נוראית של 7 באוקטובר, אז ביקרו את משפחתם בקיבוץ בארי ונחטפו על ידי מחבלים לעזה.
גם הבובות של ארז קלדרון מניר עוז נותרו יתומות. במשך שנים הוא היה מקיף עצמו בהן בכל פעם שהיה מתמודד עם התקף חרדה בגלל הפצצות חמאס על עוטף עזה. היום הוא מתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר שלו בלעדיהן, ובלי אימו הדס שתחבק ותרגיע. לפני חודש הוא חגג את יום הולדתו ה-12 כשהוא בשבי. בני משפחתו פה בארץ קנו לו את האופניים החדשים שביקש, והם מחכים לו בבית כשיחזור. רק שיחזור.
אלה אליקים בת השמונה נרדמת רק במיטתה של אימה מעין. אביב אשר בת השנתיים וחצי נרגעת רק עם מוצץ בשילוב של חיבוק מאבא או אימא, וכפיר ביבס בן 10 החודשים רק התחיל לזחול. ואיפה בכלל זוחלים בשבי?
40 ילדים ישראלים נמצאים כבר 45 ימים בשבי חמאס. הם לא הולכים לבית ספר או לגן, הם לא משחקים בגינת השעשועים או נפגשים עם חברים אחר הצהריים. הם לא מציירים, שומעים מוזיקה או צופים בסרטים מצוירים. הם לא רואים את השמש ואפילו לא יודעים אם זה יום או לילה. אנחנו לא יודעים אם הם אוכלים, אם יש להם מיטה לישון עליה, שמיכה להתכסות בה, או אם הם מקבלים טיפול רפואי.
אנחנו כן יודעים שלחלקם אין אימא או אבא לצידם שישירו שיר ערש לפני השינה או שיחבקו כשמפחיד - וכל הזמן מפחיד. שרבים מהם נלקחו מבתיהם בפיג'מות קצרות אחרי שחוו סכנת חיים של ממש. ששרפו את בתיהם בעודם מתחבאים בממ"ד עד שנגמר להם החמצן. שראו את השבילים שבהם שזורים זיכרונות הילדות שלהם הרוסים. שנחשפו למראות שגם מבוגרים לא יכולים להכיל.
"לא שוכחים את הילדים מאחור": צפו
(הפקה: ג'ימיני, קריאייטיב: אלון זייפרט)
קראו עוד:
בעודם מתעוררים לעוד בוקר של המציאות המסויטת הזו, היום יצוין ברחבי העולם יום זכויות הילד הבינלאומי. במדינות רבות יעמדו אנשי מקצוע ויפזרו סיסמאות על רווחה ושוויון זכויות. כל לוחמי זכויות האדם האמיצים יספרו על המלחמות העיקשות שהם מנהלים כדי לתת לכל ילד הזדמנות שווה, לכל אישה את הזכות לחיות בביטחון במרחב האישי והציבורי, לכל משפחה את הזכות לקבל שירותי בריאות, רווחה וחינוך.
הם יספרו בגאווה שהם מנותקים מרעשי רקע פוליטיים. הם ישתמשו במילים יפות, מלטפות ומלאות בתקווה, וידברו על המלחמה בעוני ובאלימות. על עולם טוב יותר, שוויוני יותר ובטוח יותר לילדים. אלא אם אתה ילד ישראלי.
המילה צביעות לא מתחילה לתאר את זה. 45 ימים חלפו מאז הבוקר הנוראי של 7 באוקטובר, ולמרות שנדמה שהזמן עצר מלכת, הכול השתנה. ימי הסתיו החמימים שהיו פה כש-236 תינוקות, ילדים, קשישים, נשים וגברים נחטפו באכזריות אל מתחת לאדמה, התחלפו בימי חורף גשומים. והם עדיין שם. והעולם שותק.
אף ארגון זכויות אדם לא ראה אותם ולא וידא שהם מקבלים מענה לצרכים הבסיסיים ביותר. רבים מדי מסרבים לגנות את המציאות האכזרית הזו, מציאות שבה 40 ילדים תמימים שנלקחו מהם כל זכויותיהם משמשים כקלף מיקוח עבור מחבלים מתועבים במרכזו של שדה קרב. נשארים אדישים לכאב הבלתי נתפס של ילד שהופרד מאימו. ממשיכים לשתוק נוכח פשעי חמאס, ובשתיקתם הם מתירים את דמם, ואת דמנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.11.23
