על מה חולם בלילה ילד שנלקח בשבי והנה, פתאום הוא ישן במיטה חמה, מוקף באוהביו? איך בכלל מתרגלים מחדש למיטה כזו? לאוכל של בית? לחיבוק? איך מבשרים לנערה צעירה ששוחררה משבי מה אירע פה ב-7 באוקטובר? את מי איבדה, מה קרה לבית שבו גרה? מה יזכור תינוק בן כמה חודשים מימים ארוכים בידיהם של מחבלים?
השאלות הקשות האלו הן קצה קרחון של חוסר ודאות אדיר סביב השחרורים הצפויים של ילדים וילדות מהשבי. מציאות כל כך אכזרית, שהיא כלל לא מוכרת בספרות העולמית ומעולם לא בוצע עליה מחקר רציני. שורה של מומחים ומומחיות ממכון חרוב, שמתמחה בפיתוח ידע והנחלתו לאנשי מקצוע בתחום של ילדים נפגעי התעללות והזנחה, נקראו לדגל על מנת לתת מענה לאתגר. תפקידם ברגע הזה הוא קריטי - לנסח דרכי פעולה, לבצע הכשרות לצוותים מטפלים ומלווים, ובעיקר - ללמוד תוך כדי תנועה מה נכון ומה לא.
"הסוגיה הזו היא הסבוכה ביותר שעמדנו לפתחה בנושא טראומה בישראל, בעיקר בגלל חוסר הוודאות האדיר", מסביר פרופ' אשר בן-אריה, מנכ"ל המכון ודיקן בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית. "יש שם עשרות ילדים, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. חלקם תינוקות ובגיל הרך, חלקם ילדים וחלקם נערים ונערות. כל קטגוריה כזו דורשת יחס אחר. השאלה עם מי הם היו בשבי, מי נותר ממשפחתם ומי נשאר בשבי היא גם פקטור מרכזי בטיפול. מובן שאין לנו כרגע מושג באיזה תנאים הם הוחזקו או איך התייחסו אליהם השובים שלהם, ההנחה שלכל אחד יש סיפור שבי אחר.
"אין לנו איך לייצר פה מתווה אחיד, צריך לגשת למשימה הזו בהמון צניעות. יש לנו השערות וכללים בסיסיים מתוך הניסיון שלנו, אבל בסוף צריך להתאים את הטיפול לכל אחד ואחת באופן מאוד אישי ולהבין שגם אנחנו מחויבים ללמידה מתמשכת תוך כדי תנועה".
אחד הכללים הבסיסיים שניסחו במכון הוא השבת תחושת הביטחון לילדים והשבת השליטה על חייהם. מתוך כך נוסחו הכללים לאנשי כוחות הביטחון שיקלטו אותם ראשונים ולצוותים המטפלים שיראו אותם בהמשך. "לכל משפחה תוצמד עובדת סוציאלית שתרכז את הטיפול והן עוברות את ההכשרה אצלנו. אנחנו מבינים שיש הרבה מתנדבים ומטפלים שרוצים לעזור, אבל זה אירוע מורכב ואין בישראל אנשי טיפול שהוכשרו לטפל בילדים ששבו מהשבי. לכן אנחנו מבקשים מטפלים עם התחייבות לטווח ארוך שמוכנים להיות חלק מקבוצת למידה מתמשכת. אנחנו בשדה לא חרוש ולכן גם מאיתנו כמטפלים נדרשות יכולות ותובנות חדשות".
אל המכון פנו מטעם משרד הרווחה כבר לפני למעלה מחודש וביקשו עזרה. "סמנכ"לית המשרד, אתי קיסוס, עשתה עבודת קודש והבינה מול איזה אירוע חסר תקדים אנחנו עומדים. הם ביקשו שנבנה כמה מתווים שונים לטראומות שונות. כמובן למקרה של הילדים החטופים, אבל גם למי שאיבדו את שני ההורים למשל, או מודלים לילדים שאיבדו חברים. יש בית ספר באשכול שכמעט בכל כיתה יש נרצח, ויש גילים שבהם לאבד חבר - ודאי כזה שגדלת איתו מינקות - זה ממש כמו לאבד אח. עוד מודל עליו אנחנו עובדים מיועד למשפחות אומנה שבהן אחד מהורי האומנה או ילדי האומנה נרצח. ילדים שנחשפו למעשי זוועה כמו רצח או אונס זו קטגוריה נוספת שעליה עומלים צוותי ההכשרה שלנו. לצערנו הרב יש פה אירועים איומים שלכל אחד מהם צריך להכין מענה ייחודי אחר".
קראו עוד:
פרופ' בן-אריה מדבר על העבודה שלו ושל חבריו לצוות בזהירות, מודד מילים. רק פעם אחת קולו עולה בשיחה בתסכול: "אנחנו עושים את הכי טוב שלנו, אבל חשוב לי להגיד שזה פשע שהודיעו לכל עם ישראל שיש עיכוב בעסקה, אבל לא למשפחות. זו פשוט רשלנות. זה המינימום בטיפול בטראומה".
בין הילדים החטופים ישנם ילדים צעירים מאוד-מאוד. הנטייה הרווחת היא לחשוב שתינוקות וילדים קטנים לא זוכרים, ולכן הגיל הצעיר פועל לטובתם, אך מתברר שההפך הוא הנכון. "דווקא בגילים הכי צעירים המוח מתפתח בקצב מהיר, והם סופגים הרבה יותר - גם חוויות מיטיבות וגם חוויות טראומטיות. יש פה אירוע מאוד קשה ש'נרשם בגוף', כפי שאנחנו קוראים לזה בשפה מקצועית", מסבירה ד"ר סיגל קני-פז, מומחית לגיל הרך ממכון חרוב ומבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.
"כשיש אירוע מעורר חרדה יש תמיד עלייה של הורמון החרדה, וזו עלייה שהגוף זוכר. זה לא נעלם. כשנרגע, הגוף יאותת לעצמו שהוא לא בסכנה יותר. אבל אם זה אירוע עוצמתי ומתמשך - אז בעצם הוויסות של הגוף עלול להשתבש. הירידה של ההורמונים לוקחת זמן ונותר זיכרון עצבי. אצל ילדים צעירים כל החיבורים העצביים נוצרים בדיוק בגיל הזה, ולכן ההשפעה של הורמוני החרדה היא חזקה מאוד. מצד שני בגילים קטנים היכולות הרגשיות, הקוגניטיביות והמילוליות נמוכות ולכן הם לא מעבדים את הטראומה. מה שלא מדובר בא לידי ביטוי בהתנהגות. אנחנו נפגוש את הטראומה במגוון משימות התפתחותיות שעלולות להשתבש כמו גמילה מטיטולים, יכולת לפתח עצמאות, פחדים וחרדות ועוד".
איך אפשר לטפל בילדים רכים, בתינוקות?
"אנחנו מאמינים שהתמלול הוא חלק מההחלמה, ואפשר לעבוד עליו מגיל לידה. המודל שאני עובדת איתו נקרא 'CPP – טיפול הורה ילד ממוקד טראומה' והמטרה שלו היא לתת מילים גם לדברים מאוד קשים שעברנו. כשהחוויה שנרשמה בגופו של הילד מתורגמת למילים אנחנו מעניקים לה פשר ומשמעות וככה מעצבים נרטיב.
"אם נחשוב על זה, אנחנו מדברים עם ילדים כל הזמן - מהרגע שהם נולדים. שרים להם, מספרים להם, מתארים איך אנחנו מחליפים טיטול או איפה הכלב. זו התנהגות אנושית בסיסית גם מול תינוקות מאוד קטנים. אנחנו פשוט לא רגילים לתמלל טראומות כי במציאות נורמלית אנחנו רוצים לדבר על הדברים הטובים והנעימים. מה שעושים עם ילדים שעברו טראומה זה תמלול מאוד בסיסי, תוך כדי פעולות יומיומיות כמו משחק. למשל 'שמענו בום-בום', 'ישבנו המון זמן במקום אחד'. הכלל הוא שאם אירוע קרה - אין לנו ברירה אלא לדבר אותו. לא בהצפה, בבחירה קפדנית של המילים ויחד עם הדמויות המטפלות. זווית חשובה נוספת היא ההנחה השגויה שאם ילד לא שאל משהו, אז לא צריך לדבר עליו. אנחנו כמבוגרים משמעותיים בחייו או כמטפלים צריכים לדבר בכל מקרה, אחרת הוא מקבל את השדר שאנחנו חוששים מהשאלות שלו או שיש דברים שלא נוגעים בהם".
ד"ר קני-פז מדגישה בהקשר הזה את חשיבותן של הדמויות שאליהן הילדים קשורים. לרוב אלו ההורים, אבל במציאות הקשה הנוכחית אלו יכולות להיות דמויות אחרות שקרובות אל הילד, מכירות אותו היטב והוא בוטח בהן.
"דמויות ההתקשרות הן חלק בלתי נפרד מהשיקום ומהטיפול בילדים והם גורם מרכזי ביצירת חוסן. הילד לומד על העולם ומווסת את עצמו באמצעות הדמויות הללו ולכן צריך לבנות טיפול יחד איתן בשיתוף פעולה מלא. צריך לזכור שחלק מהדמויות הללו בטראומה בעצמן, ולכן זה מצב סבוך.
"בשביל לחיות חיים בוגרים, שלמים וטובים צריך לעבוד מהרגע הראשון, אבל חשוב לי להיות אופטימית: יש פה המון תקווה ואנחנו מאמינים שיהיו לנו הצלחות. אנחנו כמטפלים מאוד מחזיקים את התקווה הזו, גם במקרים קשים שבהם יש עוד אובדנים שמקיפים את הילד. החוסן יכול להגיע גם מהאחים, מהמשפחה, ומהקהילה. הכוח שלנו להשתקם טמון בקשרים האנושיים שנבנה, גם במקומות מאוד קשים. קשר נותן משמעות וחוסן. זה נכון היום לכל אזרח בישראל, אבל בטח למי שהיו בתופת".
פרופ' בן-אריה מוסיף כי אנשים שונים מגיבים אחרת לאותה טראומה בדיוק. "שני אחים שגדלים בבית מתעלל לא יגלו את אותה התמודדות ומאפיינים", הוא מביא דוגמה, "רמת החוסן משתנה לא רק בגלל התנאים האובייקטיביים, אלא גם בגלל מבנה אישיות. אני כן יכול להגיד שכמו שיש טראומה שמייצרת פוסט-טראומה, יש גם חוסן שאפשר לצמוח ממנו. ואנחנו צריכים להחזיק את האמונה הזו לאורך כל הדרך הקשה שלפנינו".
ומה מצופה מאיתנו, הציבור?
"פשוט להניח להם. הם צריכים להתמודד עם הטראומה בלי מצלמות או מיקרופונים. גם מי שנמצא במעגל שני או שלישי צריך להיות עדין: אפשר להציע עזרה, אבל לא להיות כפייתי. לא להטריד. לא להיעלב. זה ייקח זמן".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
