בחמש שנים האחרונות, רס"ן שני (36), רופאה ממזכרת בתיה, מפקדת על פלוגת החייאה קדמית בחטיבה 14. ב-8 באוקטובר היא הייתה אמורה לסיים את חופשת הלידה לאחר הולדת בתה השלישית ולשוב לשגרה. אלא שאז השתנו התוכניות - והיא חזרה במלוא הכוח לתפקיד, כשגם בעלה זומן למילואים.
מאז מנסה רס"ן שני לתמרן בין תפקיד הרופאה בשטח לדאגה לבתה הקטנה שקד: "בלילה הראשון ישבתי בחדר באוגדה שלנו באיזה פינה ב-03:00 לפנות בוקר וחשבתי ששקד בטח ממש רעבה. שעה אחרי, אמא שלי סימסה שהיא התחילה לקחת בקבוקים וזה היה רגע כזה שפתאום יש הקלה מצד אחד ומצד שני המחיר מתחיל לשקוע, וזה מחיר כבד. יום אחרי כבר גייסתי פלוגה ואימנו אותם במשך שבועות לקראת התמרון. בזמן הזה חזרתי הביתה במצטבר ל-24 שעות".
בשלושת השבועות האחרונים היא נמצאת בתוך עזה ומפקדת על הצוות הרפואי בחטיבה. "לא היה שום אישיו בכניסה ובחציית הגבול. יש הבנה שמישהו צריך לנהל את זה מבפנים ולתת את הטיפול הכי טוב שאפשר. כל הרופאים והחובשים בחטיבה זה אנשים שלי והמשמעות היא שאני יודעת מי נמצא בכל רגע נתון איפה, ויכולה לווסת את הדברים לפי מה שנכון לאותו אירוע", היא אומרת.
"בכל שעה שיכולתי לצאת בשביל לראות את הילדים יצאתי, וחזרתי והמשכתי לשאוב חלב ככל שיכולתי. היום אני שואבת, שופכת ובוכה. כשאני במקום שאפשר לשמור אותו, אני שמה אותו בפריזר, ופעם בשבוע אני מתאמת עם אבא של אחת הקצינות באוגדה שבא לצאלים והוא אוסף את זה ונוסע לאמא שלי. כשאני יוצאת הביתה אני לוקחת את זה איתי. בשבועיים האחרונים זה פחות קורה, אין תנאים לנקות את המשאבה, אין מים זורמים תמיד ולא תמיד יש איפה לשמור את החלב".
המראה של נשים בתוך רצועת עזה הוא חדש יחסית וקורה לראשונה במלחמה הנוכחית. "מהניסיון שלי בשבועות האחרונים אין מפרגנים כמו הלוחמים בשטח", היא מדגישה. "אף אחד לא מתייחס אליי שונה. כמעט כל קצין או מילואמניק, שהם לרוב גם אבות, שראה אותי עם המשאבה ביד שופכת את החלב אמר לי, 'בא לי לבכות איתך', הרגיש את הכאב שלי. פתאום יש מקום לנשים".
גם אחרי חודשיים בשטח, היא מספרת שהיא עדיין נדהמת מההתגייסות: "איך כל כך הרבה אנשים עזבו את הכול ובאו? בעיניי בסוף כל אחד מאיתנו בא כי מדינת ישראל היא הבית. לא הבית של הממשלה, אלא הבית שלנו כעם. בעיניי זה המהות; בשביל זה עזבנו את הבית. מקווה שיום יבוא והילדים שלנו יבינו את זה, שזה היה בעיקר בשבילם".
רס"ן שני, שמשרתת תחת אוגדה 252, הצליחה גם לסגור מעגל. "סבתא שלי, רחל סבוראי, נלחמה בחטיבת הראל באותה אוגדה", היא משתפת. סבוראי הייתה לוחמת פלמ"ח נועזת שהשתתפה בפיצוץ גשר דאמיה ובמבצע "ליל הגשרים", ולחמה במלחמת יום העצמאות בגדוד הרביעי בחטיבת הראל. בשנת 1953 היא עשתה היסטוריה כשיחד עם חברה מאיר הר ציון יצאה למסע רגלי לפטרה, והשניים היו לישראלים הראשונים שביקרו שם.
"סבתא הייתה מאוד משמעותית בעולם שלי", היא מספרת, "כשהייתי קטנה היא לקחה חלק פעיל בגידול שלי. לא ידעתי שחטיבת הראל שייכת ל-252 וגיליתי את זה בהמשך. היא כבר לא הייתה בחיים להיות עדה לסגירת המעגל הזאת, אבל אני בטוחה שאיפה שהיא לא נמצאת - היא גאה".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.12.23
